תרבות גבוהה חלק ב' – ברלין 1934-1939 פרק תשיעי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

9.חיים חדשים קפה חדש.

הקלישאה אומרת שהזמן הוא תרופה לכול מכאובי הנפש. ובכל זאת, יש מכאובים שהזמן לא מרפא אלא מעצים. למשל, בגידת המולדת, בגידת החברים הגרמנים והאופן שבו ליאו סיים את חייו היו כאבים שאבי לא יכול היה להתמודד אתם וכשנותק הקשר עם חנה, רוזה,
רחל ויוזף הורי ניסו למצוא דרכים לקבל מידע על גורלם, כמובן ללא הצלחה. המלחמה באירופה שהפכה למלחמה עולמית יצקה לתוכנו פחדים שניסינו להסתיר אחד מהשני כמיטב יכולתנו, כדי שנוכל להמשיך לחיות ולו עבור ליאונה שגדלה מיום ליום. אבל השדים שהתרוצצו בראשינו ושכולנו סבלנו מנוכחותם, פעפעו לתוכה והפכו אותה לילדה בוגרת, רצינית וחרדתית יותר מכפי שילדים בני גילה אמורים להיות.
כמה חודשים אחרי שהגענו לארצות הברית של אמריקה והתמקמנו בעיר ניו יורק מצאתי עבודה כמורה בבית ספר יסודי וכך מילאתי את ימיי בעיסוק משמעותי וגם התשלום היה לא רע. אבא חזר לעבוד באופן חלקי כרופא משפחה קהילתי ואילו יצחק פתח משרד עריכת דין עם שותף חדש. נראה היה שחיינו חוזרים לתלם למרות הטרגדיה של ליאו, אולם בשלהי קיץ 1944 כשהתהפכו יחסי הכוחות באירופה באופן ברור לאחר הפלישה לנורמנדי, הגיעה אלינו מכתב מלינה אשתו של יוזף.
לינה סיפרה במכתבה, שהיא חיה כבר שנתיים לבד בלי יוזף. בקיץ 1942 השלטונות הצרפתים אספו את כל היהודים חסרי האזרחות, לינה הופרדה מיוזף וכנראה שגם חנה רחל ורוזה היו יחד אתו מכיוון שהן נעלמו מביתן באותו היום ממש שיוזף נלקח על ידי השלטונות הצרפתיים. ככל הנראה, הם שהו באצטדיון העיר במשך ימים ארוכים ובתת תנאים. שמועות אמרו שחלק מהאסירים הללו לא שרדו את החום, הצמא והתנאים התברואתיים האיומים. היא ניסתה להגיע אל האצטדיון. בפעם הראשונה השוטרים רק דחפו והיכו אותה ואילו בפעם השנייה אסרו אותה והיא הוחזקה במשך חודשיים בבידוד באשמת ריגול לטובת הרוסים הקומוניסטים והיהודים. היא שוחררה לבסוף והתחילה לעבוד במפעל מזון לעופות שם לשמחתה מצאה נחמה וחברים חדשים. האנשים שעבדו אתה התנגדו למשטר הנאצי ולשם כך פעלו במחתרת בלילות, חלקם אף איבדו את חייהם כתוצאה מכך.
רק לאחר שעברה שנה, חבר טוב שלה, מתנדב ותיק במחתרת, הצליח להשיג קצה מידע לגבי גורלם של היהודים שנעלמו בקיץ 42'. על פי אותו חבר, הם נשלחו למחנה מעבר במזרח צרפת ומשם אל פולין למחנה של אסירים יהודים שאת שמו לא ידע בוודאות, בדיעבד התברר לנו ששמו של המחנה היה אושוויץ. בסופו של דבר לינה החליטה לחזור לביתה ולמשפחתה שבגרמניה. העובדה שהייתה רחוקה מהם וללא כל קרוב משפחה שיסייע בחזרה, הקשתה מאוד. עקשנותה גרמה לה לשוב לביתה בברלין, ומששבה לא הרפתה. היא ניסתה ליצור קשר עם משפחות של חברים שנשלחו לשרת בפולין, בכדי לגלות באמצעותם מה עלה בגורלם של כל היהודים שנתפסו על ידי השלטונות. התשובה הראשונית של היינץ, קרוב משפחה שבנו נשלח לחזית הפולנית ולמעשה שירת בבירקנאו, הייתה כעס ותמיהה על כך שבכלל אכפת לה מה"פרעושים האלה" כפי שכינה אותם. אבל הוא חזר אליה באישון לילה, רועד מפחד, וסיפר לה שהיהודים נשלחו ברכבות מסע לפולין למה שהוא כנראה מחנות עבודה אך בפועל הוא מעין מפעל מוות ליהודים. בנו לא פירט כיצד הם מתים, הוא רק אמר שזו דרך איומה לסיים את החיים. לינה לא כתבה זאת במפורש אך בין השורות היה ברור שהיא חושבת שחנה רחל רוזה ויוזף סיימו בדרך זו את חייהם.
המכתב מלינה היה המסמר האחרון בארון המתים עבור שני הוריי. הפחד, האימה והידיעה הברורה במוחם שהם איבדו חמישה מילדיהם הייתה מעל כוחותיהם. אבא לקה בליבו במהלך שנתו ונפטר ואילו אמא חלתה במחלה ממארת קשה ונפטרה גם היא בתוך חודשים ספורים. את קו הסיום של המלחמה הארורה הזאת עברנו רק יצחק ומשפחתו, ליאונה ואני. הייתי מקבלת בהכנעה כל עצבות אם הייתה עוטפת אותי ולא מרפה, אולם הרגשות סירבו לצוץ ואת מקומם תפסה מעין אטימות רגשית.
כמה חודשים לאחר מות הוריי פגשתי את פאני, השכנה המיילדת שלי מברלין, בתור לחנווני השכונתי בניו יורק, התחבקנו והתנחמנו זו בזרועות זו. היא רזתה מאוד ושערה האפיר ולמרות שחלפו כמה שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה בברלין, היא נראתה כאילו חלפו עשורים.
"את צריכה לשמוח שרלוט שנשארו לך יצחק וליאונה" היא אמרה בכנות ובכאב.
הנהנתי מצפה להמשך דבריה.
"אני ועוד רבים איבדנו את כולם ויש משפחות שלא נשאר להן כלל זכר."
אני אמורה לשמוח, ליגלגתי בערב על דבריה, ביני לבין עצמי בעודי שרועה במיטתי. הציניות הייתה מן שריון הגנה לרגע מהעצב המוטבע בתוכי אחרי למעלה מעשור של מכות שניחתו עליי ללא רחם וללא הפסקה.
אני צריכה לעשות משהו כדי להזכיר לעצמי שאני בחיים, חשבתי, אני צריכה לעשות את זה בשביל ליאונה.
הפעם האחרונה שהייתי מאושרת ומסופקת הייתה מאחורי הדלפק ב'קפה שרלוט'. תמונות של בית הקפה רצו מול עיניי תחילה הן היו אפורות אולם בהדרגה התמונות נצבעו בצבעים החמים של בית הקפה, הלבן של המפות, הצהוב של הפרחים והחום של הרצפה השולחנות והקפה. תחושת החיים שזרמה מהנוזל החם והסמיך הייתה כל מה שהייתי זקוקה לו.
ההבנה שאני צריכה להחזיר עטרה ליושנה ולהקים מחדש את בית הקפה שלי חלחלה אליי כעת במהירות – כאילו זה יהיה האוויר לנשימה שיקבע אם אחיה או אמות. להקים מחדש את מה שהיה חיים שלמים, מורשת מפוארת של משפחתי, אלא שהפעם מיקומו יהיה אחר, העיר ניו יורק, ולא פחות חשוב אשנה את שמו – לשינוי המזל.
בית הקפה החדש שלי יקרא 'ליאונה' ויגיש את כל המאפים והעוגות שהייתי מכינה לפני שנים בבית הקפה שלי ושל הנס, אי שם בברלין.