תרבות גבוהה חלק ב' – ברלין 1934-1939 פרק שמיני

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

8. מצב הישרדות.

הנסיעה ברכבת ארכה יומיים וחצי. התנאים היו בלתי נסבלים. הקור חדר את הקרונות ואיים להקפיא את כולנו. עמלנו קשה מאוד כדי לחמם את ליאונה במשך כל הנסיעה. עשינו משמרות כדי לחמם את גופה, כל אחד מאיתנו תרם בתורו שעתיים ל"משמרת החמימות". העובדים הגרמנים מצידם עשו כל מה שיכלו כדי שהנסיעה תיזכר כסיוט. בכל כמה שעות נכנס שוטר ולקח מישהו אחר מאיתנו למעין "חקירה", הם אסרו עלינו להשתמש בשירותים ששאר הנוסעים הורשו להשתמש בהם והקפידו להוליך אותנו לאורכה של כל הרכבת באיטיות מענה עד שהגענו אליהם והחזירו אותנו אל הקרון שלנו בצעקות משפילות ומחרישות אוזניים. אולם בסופו של דבר עברנו את הגבול של גרמניה עם צרפת וחשנו הקלה עצומה. כמה טיפשי מצידנו, יסתבר לנו בהמשך.
בשטרסבורג החלפנו רכבות והנסיעה לפריז התנהלה בצורה הרבה יותר רגועה, אם כי, תחושת הנרדפות לא עזבה אותנו באותה הקלות שבה החלפנו רכבת. הרגשתי שעוקבים אחרי ושבכל זמן נתון מישהו צופה בי ובפעולותיי, מחכך ידיו בהנאה לפני שימצא דרך להתעלל בי נפשית ואולי גם פיזית.
כמה ימים לפני הגעתנו, נחתו בפריז יצחק, אשתו אנה והילדים קלרה ובנימין. חנה רוזה ורחל, אחיותיי, כבר הספיקו להתמקם בדירה, שמאיר גרוס שותפו, העורך דין של יצחק, ארגן להן מבעוד מועד, מפעיל קשרים משפחתיים מקומיים. חנה ורחל כבר הספיקו למצוא ארגון צדקה יהודי "כל ישראל ערבים זה לזה " שבו התנדבו. הם עסקו בהוראה לילדי יהודים שלא הייתה להם אזרחות צרפתית, חלוקת מזון לנזקקים בקהילה, העברת תרופות לחולים ועוד שאר פעילויות מצילות חיים. ככל שחלף הזמן פעולות אלו קיבלו משנה תוקף. רוזה שהייתה אמורה לסיים את לימודיה בגרמניה השנה עבדה בימים במאפיה ובלילות למדה עצמאית בביתה עם מורה פרטית בשם פלורנס, חברתן החדשה של אחיותיה. ניכר היה שהאחיות לבית משפחת זיידמן מצאו את מקומן בצרפת. עובדת היותן נשים עצמאיות, חופשיות גאות ונאות באופן לא מבוטל תרמה את שלהן לקליטתן המהירה במדינה החדשה.
שלושתן היו גבוהות, תווי פניהן נעימים ויפים שערן מלא ובהיר והן מצאו לנכון לחייך ולהסביר פנים לאחר תמיד.
נוסף לכל הפעילות החשובה שעסקו בה, השלוש מצאו גם זמן לבילוי בתוך כל המהומה ההולכת ומתרגשת על אירופה והעולם כולו. בלילות שבת וראשון היו יוצאות למועדונים מחתרתיים, שרות, רוקדות שותות וחיות את החיים כיאה לנשים צעירות. לחנה וגם לרחל היו בני זוג קבועים, יהודים צרפתיים, שהפכו את שגרת יומן לקצת פחות משמימה, אך לאור הנסיבות הפוליטיות, לאומיות ביטחוניות אף אחד מהארבעה לא שגה באשליות או חלם חלומות על בניית עתיד משותף. זוגיות שמטרתה נחמה לרגע.
בני המשפחה הנודדים הגיעו לדירתן ולמרות שהייתה מאוד מרווחת הפכה להיות צפופה באופן בלתי אפשרי.
היינו שלוש עשר אנשים בדירת ארבעה חדרים.
"אנחנו לא נתעכב פה יותר משלושה ימים" יצחק פנה לאבא ויוזף.
"זה הזמן שייקח לאשרות הכניסה לארצות הברית להגיע?" אמא שאלה במה שנראה על פניה כחשש.
"האשרות כבר קיימות, אבל נדרש לתקף אותן וכדי לעשות זאת עלינו להגיע למשרדי הקונסוליה האמריקאית" יוזף פירט בפני כולנו.
"שלושה ימים ונעזוב את האדמה הארורה הזו" אבא מלמל לעצמו.
"מאיר כבר פנה לקונסוליה והעביר להם את המסמכים, אנחנו צריכים להתעזר בסבלנות" יצחק השלים את התמונה.
"נמתין בסבלנות. איזו ברירה יש לנו" אמא התיישבה על אחד מארבעת הכיסאות המסודרים סביב השולחן במטבח.
למרות הצפיפות הרבה בדירה, הפקנו את המיטב מתחושת החופש שהייתה מנת חלקנו עכשיו באופן יחסי למה שחווינו אך לפני רגע במה שהייתה מולדתנו. אמא, רוזה ורחל היו אחראיות על הבישולים וכמו תמיד ידיהן המופלאות הצליחו להפיק את המיטב מן המרכיבים, גם אם היו פשוטים.
יצחק ויוזף בילו את מרבית היום בסידורים לקראת הנסיעה המיוחלת. הפלגה על פני אוקיינוס בספינה, מסע קשה לכל הדעות למשפחה מלווה בתינוקת וילדים קטנים.
אבא היה אחראי לעזור לי עם ליאונה ועשה זאת במסירות מופלאה.
"אנחנו לא מצטרפות אליכם" הטילה חנה הגדולה מבין שלוש אחיותיי הקטנות את הפצצה, בארוחת הערב האחרונה לפני ההפלגה.
"השתגעתן?" אמא אחזה בפניה, קמה ממקום מושבה והחל ללכת הלוך ושוב לאורך שולחן האוכל.
"ממש לא השתגענו. ליהודים בטוח כאן בצרפת ואנחנו מרגישות שאנחנו עושות פה עבודה חשובה" רוזה ענתה.
"להתחיל הכול מחדש, שוב, אלא שהפעם בשפה זרה" חנה הציתה סיגריה "זה פשוט לא הוגן כלפינו."
"מה תעשו אם מה שקרה בגרמניה יקרה גם פה?" יצחק הקשה. הוא כבר לא האמין לאף אדם.
"אנחנו לא מאמינות שזה יקרה. אתם לא חייתם פה בחודשים האחרונים, אנחנו כן. אין לנו שום ספק ששום דבר ממה שקרה בגרמניה לא יחזור על עצמו גם כאן על אדמת צרפת. אנחנו מוגנות פה" סיכמה רחל.
אבא ואמא הביטו זה בזו ואחר כך החליפו מבטים עם יצחק. יכולנו לחתוך את המתח בסכין אך כאשר לבסוף הנהנו כאות להסכמה אחד לשני לשלישית, אבא קם לחבק את חנה, חיבוק ארוך ותבוסתני. "בסדר, אהובה, בסדר" הוא אמר לה אבל בעצם ניסה לעודד את עצמו.
סיימנו את הארוחה כשרוחנו מרוממת מעט יותר ממה שהייתה לפני כמה ימים וקיווינו להתחלה חדשה. לצערנו לליאונה היו תוכניות משלה ובמהלך הלילה העלתה חום ובכתה ללא הפסקה.
"איך נצא למסע ארוך במצב הזה? מה יקרה אם נזדקק לטיפול מידי?" הייתי נסערת מדי ולא מסוגלת ממש להקשיב לאף אחד.
"אבא רופא ובטוח יהיו עוד כמה רופאים על האונייה. אם לא נצא מחר מי יודע מתי נוכל לצאת מכאן" יצחק נראה מתוסכל וניסה את מזלו איתי.
"תינוקת קטנה בלי ציוד רפואי מתאים…אני לא יודעת. אני לא חושבת שאוכל להתמודד עם עוד…" לא השלמתי את המשפט אבל כולם הבינו מה היה אמור להיות בסופו.
"הכול יהיה בסדר, ליאונה תהיה בסדר ואנחנו נשמור עליה שלא יקרה כלום" אמא אמרה לפתע בביטחון מגלה לנו את פניה האמיצות כשצריך לקבל החלטות קשות.
סמכתי עליה וידעתי שהיא לעולם לא תגרור אותי למצב שיכול לסכן את ביתי.
"טוב בסדר, אני סומכת עליכם" התרציתי לבסוף ויצחק נשם בהקלה רבה.
הבוקר הגיע ועמו הגיחה הפתעה נוספת. גם לינה שכנעה את יוזף להישאר בפריז. מלכתחילה רעיון המעבר לארצות הברית הפחיד אותה מאוד והיא העדיפה להישאר על אדמת אירופה אם רק תוכל. משפחתה נותרה בגרמניה ומכיוון שלא היה חשש לביטחונם, כיוון שהיו גרמנים ארים על פי כול הכללים, קיוותה שתוכל לחזור במהרה הביתה, בתקווה עם יוזף.
אבא, אמא, יצחק ומשפחתו, אני וליאונה התארגנו ליציאת מצרים שלנו בורחים ומשאירים מאחור את כל החיים שהכרנו קודם לכן. הדרך שהיינו עתידים לעשות הייתה מפותלת וארוכה. תחילה שוב נסיעה מפרכת ברכבת אל עיר הנמל מרסיי ואז מסע ארוך בים ואוקיאנוס אולם הרגשנו שעבורנו זהו הדבר הנכון לעשות. עזבנו את פריז ברגשות מעורבים כיוון שהשארנו מאחור ענף משמעותי של המשפחה: חנה רוזה ורחל אחיותיי, אחי יוזף ואשתו לינה. אולם, האמנו שגורלם בטוח כשלנו ויום אחד נתאחד כולנו, אולי אפילו, שביב של תקווה, במולדתנו הבוגדנית – גרמניה.
ההיסטוריה מלמדת שביטחונם לא נשמר לאורך זמן. צרפת נכבשה בסופו של דבר על ידי הגרמנים וחולקה, כשבחלק הדרומי שלה עוד היה ניצוץ של תקווה שכבה לבסוף גם הוא. פריז לא נותרה אדישה ליהודים. שנתיים לאחר כיבוש צרפת נרדפו יהודי העיר, באופן מפתיע לא על ידי הגרמנים אלא על ידי הצרפתים עצמם, שגילו תושייה בכל מה שקשור להתעללות בבני עמם. במובנים מסוימים, הצרפתים היו גרועים לא פחות מהגרמנים, אבל היו חלקלקים כטפלון בכל מה שקשור להודאה באשמה ולקיחת אחריות. היהודים שניצודו כחיות נתפסו והובאו לאיצטדיון החורף. בתנאים לא תנאים הוחזקו שם גם בני משפחת זיידמן שנותרו מאחור והובאו כשאר היהודים. רוזה לא שרדה את תנאיו של המקום ומתה לבסוף מהתייבשות לפני ששאר בני משפחתה נשלחו לדארנסי ומשם לאושוויץ. הקשר עם חנה, רחל, יוזף ולינה אבד ביולי 1942 ולמעט לינה לא חודש מעולם עם כל השאר.