תרבות גבוהה חלק ב' – ברלין 1934-1939 פרק שישי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

6.שברים של בדולח.

לאחר התלבטויות רבות הוריי החליטו: חנה רוזה ורחל, שלוש אחיותיי הצעירות, יישלחו לפריז. ברלין ולמעשה גרמניה כולה הפכה להיות מקום בלתי אפשרי לחיים עבורנו. יצחק ויוזף חשבו שפריז תהיה בטוחה עבורן והן תוכלנה לחיות את חייהן ללא חשש ופחד בגלל מוצאן. אבא אמא אני ואחיי הבוגרים, יצחק יוזף וליאו נותרנו מאחור, מתארגנים לקראת עזיבה מאוחרת יותר לארצות הברית של אמריקה שם נוכל להכין את הקרקע לבואן של אחיותיי. הייתי צפויה ללדת בכל יום ועל כן לא יכולתי לצאת למסע ארוך ומתיש כל כך בשלב זה. אבא ואמא התעקשו על כך שהם חייבים להישאר איתי ולכן גם האחים הבוגרים החליטו להמתין בברלין לשמור עלינו. ליאו שאולץ לעזוב את לימודי הרפואה ממש לקראת סיומם, תכנן להמשיך את לימודיו ולסיימם באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארצות הברית וחש התרוממות רוח גדולה לקראת החזרה למה שהייתה מבחינתו שליחות חייו. שליחות שנגדעה באופן נוראי על ידי המדינה שחי בה.
בבוקר התשעה בנובמבר הכול היה די רגיל. כלומר עד כמה שרגיל יכול להיות עבור תושב יהודי בברלין, בירת גרמניה, בשנת 1938. ליאו יצא לחנווני השכונתי כדי להביא כמה מוצרי מזון לבישול ארוחת הצהרים והערב וכן מוצרי היגיינה כיוון שהתחלתי לחוש בצירים קלים ביומיים האחרונים. אמא קילפה כמה גזרים ותפוחי אדמה כדי שיתבשלו לצד העוף. בילדותי, קראתי לה קוסמת מכיוון שללא קשר למספרם של המוצרים מהם הכינה את מזונותינו תמיד הם היו ערבים לחיך וטעימים. באיזה כישוף השתמשה כדי לתבל את האוכל? כמובן, שהייתה משתפת פעולה עמי, מסתכלת סביב כדי לבחון שאין אף אדם ששומע, מטה את אוזניה לרחשי העולם ולבסוף מקרבת את אצבעה לפיה "ששש" פניה לבשו ארשת רצינית "אסור לגלות זה סוד חשוב מאוד."
כשליאו חזר, חצי שעה לאחר מכן, פניו היו מודאגות מאוד. הוא נכנס לחדר יחד עם אבא ויוזף מבקש להיוועץ בהם. לאחר רבע שעה בהם נשמעו קולות רמים מן החדר הסגור, יצאו שלושתם כשפניהם חמורות סבר.
" לאה, אני יוצא עם הבנים ליצחק. זה דחוף מאוד, אסביר כשנחזור" אבי אמר קצרות ולא פירט.
"מה יכול להיות יותר דחוף מהלידה של שרלוט?." אמא לא ממש הבינה וניכר עליה שהייתה מתוסכלת מכך.
"לאה אם אני יוצא בשעה שבתנו עומדת ללדת סימן שיש משהו דחוף יותר. תבקשי מפאני שתבוא לעזור. אני בטוח שהיא תסייע בחפץ לב לשכנה האהובה שלה" עיניו של אבי ננעצו תחילה בעיני אמי ואז ברצפה.
אמי לא שאלה יותר שאלות, אך הבינה מהדחיפות שבה יצאו שלושתם שמדובר במשהו חמור מאוד.
השעות נמתחו על פני היום והצירים שלי הלכו והתחזקו. פאני השכנה, אשת משפחה למופת בשנות הארבעים המאוחרות לחיים, נמוכה, מלאת גוף ומרץ, שהייתה עדה לכמה לידות של בנות משפחתה, שכנות ומכרות ידעה בדיוק מה נחוץ לעשות במצבים מן הסוג הזה והגיעה לקראת הצהרים כדי לעזור ולהרגיע. בפועל היא רק הלחיצה אותי יותר. כל המצב הלחיץ אותי.
מה שרציתי יותר מכל היה שאבי העובר שבבטני, הנס, יהיה לצידי בשעת הלידה. ייוולד לנו תינוק וגם משפחה. אולם, רצה הגורל, עבורי ותינוקי, שהדברים יקרו אחרת והיה עליי לקבלם גם אם לא בהבנה.
אמא ופאני הכינו מגבות נקיות ומים חמים ואני הסתובבתי בחדר מייבבת בחוזקה עם כל ציר וציר שחולף. הצירים התחזקו מאוד והיה ברור שהתינוק יגיח לאוויר העולם במהרה.
"הלידה שלך מתקדמת מהר מאוד" פאני אמרה כולה מחויכת בית היתר כדי לעודד אותי.
"אני לא יודעת אם זה…" עצרתי לרגע את שטף דיבורי כדי להתרכז בעוד ציר כואב שפילח את גופי "משמח אותי" סיימתי לבסוף את המשפט.
תחושת הלחץ בחלק התחתון של הבטן ועל אברי המוצנעים הייתה כל כך חזקה, עליתי על המיטה במרכז החדר. ואמא היסתה את גבי.
"כדאי שתישכבי על הגב יהיה לנו יותר קל לראות מה קורה שם למטה" פאני עזרה לי להתמקם. היא חיטאה באלכוהול כל מיני כלים שהביאה איתה מהבית ואני נשכבתי על גבי והמשכתי ללחוץ.
הכאב בכל הגוף היה כעת קשה מנשוא ואני צרחתי אותו החוצה בזמן שפאני אמרה לי שעליי לנשום. אישה מוזרה. אני רוצה להוציא מתוכי את כל איברי החוצה והיא אומרת לי להכניס אוויר.
"אני רואה את הראש, שרלוט מתוקה, עוד קצת וזה נגמר" פאני עודדה.
ניסיתי להאמין לה אבל הכאבים גברו על ההיגיון עד שברגע קסום אחד, לפתע פתאום, הכאב פסק.
הייתי מותשת אבל לפחות הכאבים הבלתי נסבלים נעלמו כלא היו.
שניות בודדות של דממה בחדר התחלפו בקול בכי חרישי.
כמה שניות נוספות ופאני הניחה על בטני תינוקת מתוקה עטופה בבד נקי.
" שרלוט, תגידי שלום לבת שלך " פאני ואמי התחבקו.
מעשה הלידה המופלא ארך שעות רבות עד שלא שמנו לב שכבר החשיך ממזמן והגברים במשפחתנו טרם שבו הביתה.
אמא הסתודדה עם פאני ולמרות השמחה הגדולה על לידתה של נכדה נוספת, שלישית במספר, ניכר עליה שהייתה מודאגת.
לפתע, נשמעו, דפיקות רמות על דלת הבית.
"לפתוח מיד" נשמע קול סמכותי מחוץ לדלת.
"מה זה יכול להיות?" פאני ניגשה לדלת כדי לפתוח אותה ונהדפה על ידי שלושה גברים גרמניים אימתנים.
"מסמכים" צרח אחד הגברים לתוך אוזנה של אמי, בזמן שהשניים האחרים בחנו את החדר.
אמי הגישה את כל התעודות המזהות שהיו לה במהירות רבה ככל שיכלה, אך היא בעיקר חששה לי ולתינוקת שאך נולדה, בחדר הסמוך. היא לא טרחה לברר מיהם ובאיזה סמכות בדיוק הם מרשים לעצמם להיכנס לתוך בית של אנשים זרים ולהציק להם. שטיפת המוח הנאצית עבדה לשני הכיוונים גם על הארים שהפנימו את עליונותם אבל גם עלינו, אזרחים מהזן הנחות, וגרמה לנו לא לשאול שאלות מיותרות ולקבל בהכנעה כל הצקה קטנה כגדולה.
"איפה כל שאר בני הבית?" הבריון שבגברים נצמד לאמי ודיבורו המאיים נשמע היטב.
"יצאו" אמי ענתה והישירה מבט לתוך עיניו.
לא הייתה לו סיבה לחשוב שהיא משקרת ולמזלנו הרב התינוקת נצמדה באותו רגע לשדי ומצצה במיומנות ששנים אחר כך הבנתי שהייתה סוג של נס.
הבריון ואמי עמדו זה מול זו במשך כדקה בטרם ניתנה הוראה מצידו להרוס את הדירה. שלושתם עבדו בשיטתיות, כמו שגרמנים יודעים, כל מה שהיה באותה עת בסלון הבית נותץ ונשבר. הספה, הגרמופון, כסאות, שולחן קטן, עציצים, תמונות, הכול. חשבנו שבזאת תם הטקס.
אחרי שהגברתנים עזבו את הדירה, אמא נכנסה לתוך החדר בו שכבתי עם בתי הבכורה והביטה על שתינו. דמעות זלגו על לחייה והיא לחשה תפילת הודיה בשקט.
העיסוק בייצור הקטן שנוסף למשפחתנו זה עתה, הפחית מעט מן החרדה מעצם העובדה שהשעה הייתה כבר אחרי עשר בערב והגברים טרם שבו.
"איך תקראי לה?" אמי שאלה.
"לא הספקתי לחשוב על זה אבל אולי מחר בבוקר כשהשמש תזרח ואהיה פחות עייפה אקרא לה בשמה" חייכתי בעייפות לאמי.
זעקות שבר נשמעו מחדר המדרגות ואמא אמרה לי בשקט שהבריונים ש"ביקרו" אצלנו הם האחראים לכך וככל הנראה פגעו בעוד מישהו מן השכנים שלנו. אלא שהזעקות הלכו והתקרבו אלינו עד שלבסוף דלת הבית נפתחה והקריאות נשמעו מתוך הבית.
אמא התרוממה ממקום מושבה לצידי ולצד התינוקת שלי ורצה אחוזת בהלה לבדוק מה פשרן של הזעקות הרמות. כשיצאה דרך דלת הכניסה לחדרי, ראתה את בעלה אפרים זועק זעקות שבר, בקושי מחזיק את עצמו, שטוף דמעות, נישא על ידי שני בניו יצחק ויוזף הבוכים חרישית גם כן.
"מה קרה?" אמי דרשה לדעת בתקיפות.
אף אחד מהם לא ענה.
"ריבונו של עולם אפרים אתה בסדר? הם פגעו בך?" היא המשיכה.
והשלושה המשיכו להתייפח חרישית.
"תענה לי" היא זעקה.
"ליאו" נאנח אבי " זה ליאו. הוא נרצח על ידי הגרמנים הארורים האלה, יימח שמם."
אמי עמדה עוד רגע, מנסה לעכל את מה ששמעה לפני רגע, ואז צנחה על הרצפה. יוזף עוד הספיק לתפוס אותה.
אבי ואחיי היו בדרכם חזרה הביתה מביתו של יצחק, כדי להזהיר אותנו ממה שעומד להתרחש. השמועה אמרה שפוגרום בסדר גודל שטרם נראה עומד לקרות הערב. יצחק התכוון להגיע עם אנה והילדים אבל בני משפחתו התעכבו עוד מעט בטרם יצאו מן הבית אז יצחק התלווה לאבי ואחיי, יוזף וליאו .
לצערם, הם לא הספיקו. הבריונים תפסו את ארבעת הגברים ברחוב ליד החנווני ויחד עמו ועוד לקוחות שהיו בחנות באותה עת, העמידו אותם בשורה בחוץ. שני לקוחות, החנווני וליאו נבחרו על ידם באקראי ונדרשו לצעוד קדימה לפני השורה ואז הם פשוט נורו בראשם.
ההלם היה נוראי.
הגברתנים האלימים, שחלקם היו שתויים, צעקו על מי שנותר לעמוד על כך שטינפו את הרחוב עם הדם המלוכלך שלהם וזרקו להם מברשות שינקו את כתמי הדם.
הם גם לא אפשרו לנו לקחת את ליאו כדי לקבור אותו כמו שצריך אלא העמיסו את הגופות על טנדר ונעלמו יחד עמו בשניות. אבא והאחים שלי היו המומים ותחילה לא יכלו בכלל לעכל את מה שקרה. החיים הנפלאים שיכלו להיות ונגדעו באלימות בבת אחת, בלי סיבה טובה, פרט לעובדה שליאו נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון ועם כל שכלו המפואר ותכונותיו הנהדרות לא יכול היה להפוך את הפור שנפל.
הלילה הארור הזה נמשך עד אין קץ, אף אחד מאתנו לא הצליח להירדם ולישון. אני והתינוקת נאחזות אחת בשנייה ואילו שאר בני המשפחה מתאבלים על ליאו, לילה לבן במובנים מסוימים ושחור משחור במובנים אחרים.
כשעלה השחר, יצאתי מן החדר היישר אל תוך חדר האורחים האבל והכרזתי ששמה של בתי יהיה ליאונה.
אמי חיבקה אותי בעדינות ואז בזה אחר זה גם אבי ויצחק ויוזף אחיי. וכך ליאונה נכנסה אל חיינו, שמחה ועצב מתערבבים באופן בלתי אפשרי מעמיסים על תינוקת בת יומה מטען כבד מנשוא שילך עמה לכל אשר תלך ויהיה מנת חלקה כל ימיה.