תרבות גבוהה חלק ב' – ברלין 1934-1939 פרק רביעי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

4. על פי תהום.

ציפינו לגרוע מכל שיגיע בכל יום, משהו שלא יכולנו אפילו לדמיין בחלומותינו הגרועים ביותר, אולם אז, אי שם באמצע שנת 36', להפתעתנו הרבה הדברים נרגעו מעט. חזרנו לחיות את חיינו, כמעט, כפי שהיו לפני שחוקי נירנברג עברו. מהר מאוד הבנו שהסיבה שבגללה שיחררו לנו מעט את החבל המתהדק מן הצוואר הייתה אולימפיאדת ברלין, מבחינתנו זה היה אות לכך שכנראה הגענו לשיא ומכאן הדברים ישתפרו. ההיסטוריה היהודית ברחבי אירופה ידעה פרעות ופוגרומים כבר מאות שנים, וגם כאן בגרמניה היו רדיפות של יהודים בעבר. אם כך כמו אז, גם עכשיו, חיי היהודים מתקיימים במעין מחזוריות של שיגשוג, קנאה, רדיפה, אלימות, רגיעה וחוזר חלילה.
שנת 1938 לעומתה כבר הייתה פחות מאירת פנים עבורנו וצפוי היה להתרחש בה מהפך.
ישבתי על רצפת הפרקט של 'קפה שרלוט' דמעות דקרו את עיני בניסיון לפרוץ החוצה ואני עצרתי מבעדן לזלוג דרך פתחי החירום של נשמתי. החלום ושברו לנגד עיני ולא רק מטאפורית אלא ממש. שברי כלי חרסינה יקרה מילאו את רצפת החלל הגדול. המפות הלבנות, כבר לא בוהקות בלובנן מטונפות בבוץ – של קפה. אגרטלים פרחים צהובים ונרות מוטלים במן ערבוביה על הרצפה.
מי הוא זה ששנאה יוקדת כל כך כלפי עוררה בו זעם כל כך גדול עד שניתץ ושבר וטינף ולכלך והרס את כל מה שבניתי בעשר אצבעותיי. בניתי את המקום השלו הזה מבלי לבקש דבר מאף אחד אחר, בעבודה קשה וזיפית. מה היה פשעי הנורא שגרם לכך?.
זה לא מה שעשיתי אלא מי שהייתי. אין ביכולתי לשנות היסטוריה בת אלפי שנים, אני מי שאני ועליי לשאת זאת גם אם לא בחרתי בכך. נזכרתי בסיפוריה של אמי על משפחתה שהיגרה לברלין מן המושבות המזרחיות של האימפריה הפרוסית ונאלצה לעבור תלאות והשפלות בעיר שהייתה לביתי בעשרים ומשהו השנים האחרונות. היה בסיפורים שלה יותר מסר נוסטלגי ופחות ניסיון להפחיד אותנו. אמי הייתה גאה במשפחתה ובאילן היוחסין המפואר שבין ענפיו ניתן היה למצוא גם אחד בשם משה מנדלסון. כן הייתי נצר למשפחה מאוד מיוחסת בקהילה. גם לפני מאתיים שנה אולצו בני משפחתי לסבול מעצם היותם יהודים. הסיפורים שסיפרה על כך שלא הורשו להיכנס לעיר, אלא דרך שער הבהמות, לא יכלו לרכוש את ההשכלה שרצו, מוגבלים ביכולתם לרכוש בכספם מצרכים בסיסיים, ריתקו אותי. למרות כל אלה נשארו בעיר המקוללת הזו ותבעו את מקומם עד שהפכו למקובלים על התושבים וכבר לא היה צורך להשוות אותם לבהמות.
והנה היום כאן בברלין אני יושבת על רצפת העסק הפרטי שלי ועוד רגע קט אפרוץ בבכי מר כשדמעות רבות ישטפו את פניי בגלל העוול שנעשה לי. מוצאי, עובדת היותי יהודייה הם הסיבה לכול. העיר שחשבתי בטעות לביתי, שתושביה הם חבריי ובה אוכל לבנות בית ומשפחה, לא רק שהפנתה אליי את גבה, דבר שעדיף היה בהרבה, אלא קמה עליי ואיימה לכלותי.
החלום ושברו – פשוטו כמשמעו.
מה היה חושב מנדלסון הצעיר אי שם לפני מאתיים שנים? האם היה נדהם מכמויות השנאה שנשפכו פה כמו קפה על רצפת הפרקט המהגונית שלי?.
או אולי היה מזהיר אותי מראש שלא אתפתה לחשוב שהגרמנים הלא יהודים הם חברי אמת?.
בראשי התשובה הייתה ברורה למדי.
הטמנת הראש בחול במשך עשרות השנים האחרונות לא שינו דבר מבחינת הרגש של הגרמנים כלפי היהודים, הם תיעבו אותנו. ולנו, היהודים, היה נוח להתעלם מתמרורי האזהרה שהורמו מדי פעם בדמות פרעות קלות כדי להמשיך בחיינו הנוחים והמוכרים.
בית הקפה שלי שהוחרב ועמד כעת שומם, שאירח פה את כל המי ומי היה תעודת העניות, אצבע מאשימה המופנית לעברי בקשיחות איומה.
להתעלם ולחשוב שהכול יהיה בסדר זו לא תוכנית, זה טירוף, זה חוסר אחריות. איך תהיי אמא ביום מן הימים, אם אין לך האינסטינקטים החייתיים המסוגלים לזהות סכנות אימתניות שכאלה?.
המחשבה על האימהות גרמה לדמעות להאיץ ולשטוף לא רק את פניי אלא לטפטף מסנטרי אל צווארי. כל כך הרבה בכי ודמעות נשפכו סביבי, יוצרות שלולית שיכלה להטביע אותי, פשוטו כמשמעו.
הנס ואני תכננו להפוך להורים אחרי שהעסק שלנו יצבור לקוחות קבועים, ניסיון וותק בשכונת קרויצברג. כעת, המחשבה הזו נדמתה כלל לא מציאותית. הנס אולץ על ידי משפחתו לעזוב את ביתנו ולעבור לגור עם שותף מחשש שחייו יהיו בסכנה אם ימשיך לחיות עם אישה יהודייה.
ביתנו המשותף זעק 'אני מאשים' בשמי כשעזב.
"למה אתה מקשיב להם?" צרחתי עליו ביום שהוציא מזוודה והחל לארגן את חפציו בתוכה.
"שרלוט אין לי ברירה ואולי עדיף לשנינו שניפרד כדי שלא יפגעו בנו" הוא ירה את מילותיו.
"אין ברירה? תמיד יש ברירה. אפשר לעבור לעיר אחרת, למדינה אחרת. כמו שיצחק אמר."
"למה שאעזוב את מולדתי, אין לי שום סיבה לעשות זאת" הנס המשיך לסדר את מזוודתו המונחת על המיטה הזוגית בחדר השינה שלנו, מבלי להביט בי אפילו לרגע.
"הבנתי. אם אין לך שום סיבה לעזוב את מולדתך האהובה, גם לא למשל כדי להגן על האהבה שלך, על אשתך" הדגשתי כל הברה "אז באמת עדיף שתארוז ותלך" הסתובבתי, גבי הרועד מופנה אליו וכך יצאתי מן החדר.
כשהנס סיים לארוז והיה כבר צעד אחד בדרך החוצה הוא נעצר, הניח את המזוודה, הסתובב והתקרב אליי כנראה כדי לחבק ולנשק אותי, אולם עצרתי אותו בידי.
"הנס, אתה עשית את הבחירה שלך. תעמוד מאחורי ההחלטות שאתה מקבל" אמרתי בפנים קפואות.
ניצבנו זה מול זו, במשך פחות מדקה זמן שדמה לנצח, כאילו מנסים לגמוע כמה שיותר אחד מן השנייה ומבינים שהחיים שתיכננו לעולם לא יקרו, החלומות שלנו כמו נזרקו מעלינו והוטחו ברצפה, בדיוק כמו ניפוץ כלי החרסינה בבית הקפה.
דמעות נקוו בעיניי, דמעות שהתאמצתי מאוד לעצור וכתמונת מראה גם בעיני האגמים של הנס מזג האוויר היה סוער.
לבסוף, הנס מחה את עיניו באמצעות גב כף ידו השמאלית, ניתק את מבטו ממני וצעד לעבר מזוודתו. המרחק בינינו הולך וגדל עד שהפך לאינסוף כאשר דלת הבית שלנו נטרקה מאחוריו.
בחילה עזה אחזה בקרביי, כזאת שלא יכולתי לה.
רצתי במהירות אל חדר האמבטיה, התכופפתי מעל האסלה ורוקנתי את תוכן קיבתי.
הבחילה טלטלה אותי עוד פעמיים עד שחשתי הקלה. שטפתי את פניי והבטתי בפניי החיוורות במראה. פנים שאינן אומרות דבר לגבי מוצאי או מי אני בכלל.
כעסי געה עד שהטחתי את אגרופי במראה ושברתי אותה. טיפות של דם בצבצו מידי הכאובה בשל המכה מטפטפות ממקום הפציעה על האמה והמרפק על הכיור מכתימות את רצפת חדר האמבטיה, התעלמתי מהן ונותרתי דוממת מול המראה.
החלום ושברו מול עיני הדומעות, גופי הכאוב ונפשי הפצועה.