תרבות גבוהה חלק ב' – ברלין 1934-1939 פרק שני

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

2. קפה ברלין – טייק 2.

בחודשי הקיץ, הבקרים של יום ראשון, הם העמוסים ביותר. תושבי העיר אוהבים לצאת אל מחוץ לבתיהם הקרים והמנוכרים, לספוג קצת שמש, נפגשים עם מכרים, נאהבים מחזיקים ידיים, פוליטיקאים מניחים לתככים ולתחבולות ויורדים אל העם. וכולם שותים קפה. את הקפה שלי ושל הנס.
"קפה שרלוט" נפתח לפני כשנה וחצי ברחוב אורניינשטראסה בשכונת קרויצברג היוקרתית שבברלין, והפך למקום החם של השכונה. הקפה, כך החלטנו הנס ואני, נקרא על שמי, ולמרות היותי יהודייה לא הייתה לשם השפעה על מספר הלקוחות שישבו אצלנו דרך קבע בכל ימות השבוע וכמובן גם בימי ראשון המופלאים.
חוץ מהיום של החרם כמובן. רצה הגורל ובית הקפה שלנו נפתח בעיצומו של חורף עמוס באירועים. השתדלנו מאוד להדחיק מראשינו את המאורעות הפוליטיים, ביניהם עלייתה של מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית סוציאליסטית לשלטון ומינויו של אדולף היטלר לקנצלר. לא מצאתי את הפוליטיקה מעניינת מעולם, וגם בינואר 33' הדבר לא השתנה. אירוע אחד גרם לי להרהר בכך שאולי עליי לשנות הלך רוח זה, אבל היות והחרם על בתי עסק יהודיים החזיק יום אחד בלבד, בתחילת אפריל, חזרתי לסורי. באותו היום גם לא מעט גרמנים נותרו אדישים, חלקם אף שאלו את הנס ואותי ביום שלמחרת, מדוע בית הקפה האהוב עליהם נותר סגור יום קודם לכן?.
אני מניחה שעובדת היותו של הנס בהיר שיער, כחול עיניים, גבוה וחסון – חזות גרמנית ללא רבב וחזותי שלי בהירת השיער, עיניים ירוקות ותווי פנים שלא מסגירים את מוצאי היהודי, גרמו ללקוחותינו לתהות.
בימים שלאחר החרם העסקים היו קצת איטיים אבל בשבוע שלאחריו הדברים חזרו לקדמותם והיו טובים מאוד ואפילו מצוינים.
לנהל בית קפה בברלין של שנת '34 אינו עניין של מה בכך. זהו ליבה התרבותי של העיר, בתי קפה הומים אדם, ביניהם אנשי רוח, פוליטיקאים, עיתונאים ומדענים. ישבו אצלינו בבית הקפה כל המי ומי ואנחנו שירתנו אותם בגאווה. היינו גרמנים פטריוטים ואהבנו להגיש קפה ומאפה לאנשים רמי המעלה וגם לפשוטי העם. מבחינתנו כולם היו רצויים ואהובים.
אנשים דיברו על בית הקפה בכל מקום בעיר. 'קפה שרלוט' הכי טוב בעיר, 'קפה שרלוט' הכי ממכר בעיר המאפים ב-'קפה שרלוט' מעשה ידיה של הבעלים, שרלוט, הם הטעימים בעיר ועוד כהנה וכהנה. אני יודעת שאני לא ממש אובייקטיבית, אבל בית ה-'קפה שרלוט' היה המקום הכי שווה בעיר שלי. שולחנות עץ האלון הפזורים על רצפת הפרקט המהגוני, מכוסים מפות לבנות רקומות בתחרה עדינה, אגרטלים פזורים ופרחי מרגניות צהובים בתוכם. נרות מפיצי ריח הדרים, שלמדתי להכין מדודתי שביקרה בפלסטינה, מונחים על בתיהם במרכז השולחן. הכיסאות מגולפים מעץ ומשוחים בלקה. הקירות היו צבועים בצבע קרמי עדין, קרניזים מקושטים ובוהקים בלבן נקי בפינות ומן התקרה שנדליר בדולח יפהפה במרכז כל חדר. סך הכול שלושה חללים מופרדים על ידי קירות מעוטרים באומנות עכשווית במיטב היצירות הקוביסטיות והדאדאיסטיות שכה אהבנו. לקינוח שעון אורלוגין גרמני עתיק אחד שהשגנו במחיר מציאה מול הבר המרכזי ממנו הוצאו המשקאות, המאפים והעוגות המפנקות.
החיים האירו לנו פנים וגם אם פה ושם היו מקרים של הטחת ביצים על חלונות בית הקפה, או מבטי תמיהה כשהיו שואלים לשם נעוריי המלא – שרלוט זיידמן לא חשתי שיהדותי מהווה בעיה או מכשול לעסקי או לחיי.
בני משפחתי האחרים לא תמיד ראו את המציאות כמוני ובעיקר שני אחיי הבוגרים יצחק ויוזף.
יצחק היה עורך דין במקצועו ובעל משרד מצליח מאוד – זיידמן גולדשמידט ושות'. מאיר גולדשמידט היה שותפו והם היו חברים טובים מאוד מילדות. יצחק היה נשוי לאנה והיו להם שני ילדים בני שלוש וחמש: בנימין וקלרה. אם לא ציינתי זאת קודם (זה בגלל שלי הדבר היה פחות חשוב), אנה הייתה יהודייה גם כן. יוזף היה כלכלן ועבד במשרד ממשלתי, נשוי ללינה (שוב מתנצלת מעומק ליבי על ההתעכבות על פרט כה לא חשוב. לינה לא הייתה יהודייה) כשנה ולבני הזוג לא היו ילדים.
יצחק ויוזף ראו את עלייתה של המפלגה הלאומית סוציאליסטית ובכינויה המפלגה הנאצית כאיום משמעותי ביותר על קיומנו במדינה, והזהירו את שאר בני משפחתי לבל נעצום עיניים ונפעל מוקדם ככל שניתן כדי לעזוב את המדינה.
הוריי, לאה ואפרים, היו אובדי עצות. מספר הדעות במשפחה היה כמספר הילדים ובלי עין הרע היינו שבעה ילדים דעתניים במיוחד, כן שמעתם נכון, משפחה יהודית בורגנית בגרמניה עם שבעה ילדים. גם יצחק ויוזף שהיו הכי פסימיים לגבי הסיכויים שלנו להמשיך ולחיות בכבוד במדינתנו האהובה, היו חלוקים בדבר המקום אליו עלינו להעתיק את חיינו. יצחק חשב שעלינו להגר לארצות הברית של אמריקה ואילו יוזף שהיה ציוני נלהב ביותר והיה חבר בתנועת נוער ציונית בילדותו, חשב שעל המשפחה לעלות לפלסטינה הלא היא ארץ ישראל. יצחק טען שהסיבה שיוזף הרפתקן כל כך ביחס לחייו טמונה בעובדה שאין לו עדיין ילדים, אולם אם הוא רוצה להעניק לילדיו ביטחון כלכלי, תעסוקתי ודתי עליו לשים את פעמיו לאמריקה.
הוויכוחים היו מתלהטים בערבי שבת בביתם המרווח של הורי, כשכל המשפחה הייתה מתכנסת. ובתום ארוחת מלכים שאמי הייתה מכינה, הייתי מרגישה כאילו הם מפשילים שרוולים ונכנסים לזירת אגרוף. אבי, שהיה אדם רציונליסט, רופא מוכר בקהילה, עמוד תווך בחיי יהודי ברלין, היה אומר שעלינו להמתין ולראות לאן הדברים יתפתחו. ייתכן מאוד שעד הבחירות הבאות מעמדה של המפלגה לאומית סוציאליסטית יפחת משמעותית ואז הכול יחזור לקדמותו. אחיי הגדולים טענו שאלו שטויות וצריך רק להקשיב לרחשי העם הגרמני כדי להבין לאן היטלר מוביל את המדינה.
למען האמת, התביישתי בשיחות האלה. הנס וגם לינה היו גרמנים לא יהודיים ולא רציתי שהוויכוחים האלה יפגעו בהם. הנס ואני היינו נשואים, מאוהבים ושותפים לעסק מצליח למרות כל השינויים בשלטון.
אנחנו ההוכחה שכל מה שאומרים אינו נכון ורק צריך להמתין בסבלנות ולחכות שהעניינים יירגעו.
חיבקתי את אבי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושלדעתי הוא אדם חכם מאוד.
"ואתם צריכים להקשיב לאבא שלכם, שיודע תמיד להרגיע את המצב" נופפתי באצבעי לעבר כולם."זו תקופה רעה שתחלוף לה ובעוד כמה זמן כולנו נתרווח לאחור ונהיה נבוכים על שיחות מן הסוג הזה."
יצחק ויוזף הביטו זה בזה ונאנחו. הם היו ילדים צייתנים.