תרבות גבוהה חלק ב' – ברלין 1934-1939 פרק עשירי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

10. השדרה החמישית פינת אחד העם.

העלייה על מסלול החיים הנורמליים, לא קרתה בבת אחת ואולי לא קרתה מעולם. אבל חיים שגרתיים כפי שהכרתי מהגלגול הקודם של חיי התהוו להם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
מגבלה יכולה להפוך לחוזקה כשהיא מטופלת כראוי. את המגבלה שלי הדחקתי בכל תוקף ומעולם לא ביררתי עם עצמי עד הסוף האם היא הייתה סוג של ברכה או משקולת. גם האדם הסביר לא יכול היה לראות לשמוע או להרגיש אותה ולכן היא כאילו לא הייתה קיימת. אלא שהיא הייתה נוכחת בחיי ועוד איך. כמו אצל אחד מגיבורי הסיפור 'הקוסם מארץ עוץ' (ראיתי את הסרט בקולנוע עם אבא ואמא כשעוד היו בחיים) גם הלב שלי נעשה כולו מתכת. היא בכל זאת העניקה לי יתרון בכל מה שקשור בניהול בית הקפה – הייתי קרה כקפה קר, מנהלת מיומנת שאינה מתרגשת משום דבר, בונה אימפריה של אשה אחת. לעומת זאת, כשזה נגע בכישורי האימהות שלי לליאונה נעשיתי אבודה. ליאונה הרגישה את הקור העז שנדף ממני והתרחקה בהדרגה, עם אפס ציפיות לרגש כלשהו שאצליח להוציא מעצמי, שמחה, עצב, גאווה או אכזבה. אמנם חיינו באותו בית מעוצב באופן מינימליסטי. אך את רוב שעות ערותי ביליתי בבית הקפה ואילו ליאונה הייתה עסוקה בלימודים וחלומות על חיים אחרים. בסופי שבוע היינו מתארחות בביתו של יצחק ולפעמים מארחות את יצחק ובני משפחתו אצלינו. במשך הזמן נוספו שותפים עסקיים שהיו מגיעים לארוחות. כשבגרה ליאונה וסיימה את לימודיה בחטיבה העליונה כבר חיינו יותר כשותפות לדירה ולא כאם ובתה.
ליאונה הייתה יפהפייה והיו לה מחזרים רבים אך היא לא רצתה אף אחד מהם. היא הייתה יוצאת עמם פעם פעמיים ואז מנתקת עמם קשר בטענה שכרגע היא לא יודעת מה יהיה על עתידה, וכיוון שאינה יודעת היכן ומה ללמוד אין טעם להמשיך את הקשר. הם היו מנסים להתחנן על נפשם השבויה בידיה, אבל היא לא הייתה מתרצה. אף פעם לא.
באחד מלילות שישי בארוחת ערב השבת, כשכל בני משפחת זיידמן השורדים התקבצו יחדיו סביב השולחן בביתנו, חוגגים את הולדת בתה הבכורה של קלרה ונכדתו הראשונה של אחי יצחק, ליאונה ביקשה את רשות הדיבור. היא ברכה את קלרה ובעלה ג'ייקוב על הולדתה של שרון התינוקת, איחלה לזוג ולסבים רק נחת. הייתי בטוחה שבזה תם נאומה הקצר אולם היא נותרה לעמוד.
"חברי משפחתי אני רוצה לשתף אתכם ברעיון שמתגלגל בראשי כבר לא מעט זמן. רעיון שנראה לי תחילה לא ישים אולם בשבועות האחרונים הפך להיות יותר מוחשי עבורי. חברה מהלימודים נוסעת לישראל ואני רוצה להצטרף אליה. היא תתארח בקיבוץ בחלק הצפוני של הארץ ומשפחתה אמרה שאני יכולה להצטרף אליהם בשמחה".
שתקתי. כולנו שתקנו. שתיקה שנדמה שנמשכה נצח, עד שיצחק קם ממקומו וחיבק את ליאונה, חיבוק חם ומלא רגש של אהבה.
"את בטוחה שהם רוצים שתצטרפי אליהם ולא אומרים את זה סתם מתוך נימוס, מצפים שתביני ותוותרי" שאלתי מציתה סיגריה.
"הם לא כאלה, אם הם לא היו רוצים שאבוא הם פשוט היו אומרים" ליאונה דיברה בשקט.
"למתי הנסיעה מתוכננת?" מצצתי את הסיגריה, מרוקנת לתוכי את העשן כמה שרק אוכל.
"לשבוע הבא ביום שלישי" היא ענתה.
"זה ממש מוקדם, יש לך כל המסמכים הדרושים?" החלק היעיל שבתוכי התעורר.
"כן ההורים של רייצ'ל, חברתי, ארגנו עבורנו את הכול."
"ואת בוחרת לשתף אותנו עכשיו כי…" ניסיתי להתאפק אבל לא הייתי מסוגלת באמת "יכולת להגיע לישראל ולהודיע שאת כבר שם."
"לא רציתי להטריד אותך אלא רק לאחר שכל פרטי הנסיעה סודרו ואובטחו" ליאונה תירצה במה שנשמע תירוץ הגיוני ביותר.
שוב כמה רגעי שתיקה מביכה שמופרים על ידי יצחק "לחיי טיולים מסעירים למדינות אקזוטיות" כולנו הרמנו את כוסות היין שלנו.
"לחיים" דקלמנו פה אחד.
זרקתי את בדל הסיגריה המסכן לתוך המאפרה. נדמה היה לי שהוא כמו אדם מיואש, שרוי על משטח קשיח ומתאבל. קמתי ממקומי והתחלתי לאסוף את הכלים מהשולחן, בניסיון להעסיק את עצמי ולא לחשוב שהפעם זו בתי שנתלשת ממני.
בלילה שבין שני לשלישי לא הצלחתי להירדם כלל. הבת שלי נוסעת לארץ רחוקה ומי יודע מה יקרה לה שם. למרות הפחד הגדול, לא הצלחתי להפגין שום התרגשות כלפי ליאונה. הרגש היה קבור עמוק, בתוך התת מודע. ליאונה טסה עם חברתה רייצ'ל לישראל ואני ידעתי שמדובר לא רק בנסיעה לחופשה זמנית אלא לחיים שלמים.
הבנתי שאנחנו נפרדות. ליאונה נפרדת ממני. וכדי לוודא שהפרידה הזו שלה תהיה כמה שיותר ברורה וללא מסרים המשתמעים לשתי פנים, היא בחרה ביעד אקזוטי במיוחד שמצריך המון שעות טיסה ואומץ רב.
ליאונה נותרה בישראל. היא עשתה מה שנקרא עלייה ושבה לארצות הברית רק לביקורים קצרים. חייה החדשים השכיחו או לפחות מיסחו על הכאבים שהבאנו מהחיים הקודמים של משפחתי. כאבים שהעיסוק בהם, לשיטתה לא היו תורמים לאף אחד ובטח לא לה – בחורה צעירה שרוצה להספיק לטרוף את העולם. ואני, לבסוף הבנתי שעד כמה שהדבר קשה, למרות שאיני מודה בפני אף אחד, העדפתי את בתי במדינה המשונה הזו, ישראל, מאשר כאן לידי. חשתי שהמקום החדש ייטיב עם ליאונה יותר מאשר ההישארות עם אמה המהלכת המתה.
בוקר אחד, כמה שנים ספורות אחרי עזיבתה של בתי, בעודי מתדרכת את המלצרים בסניף המרכזי של 'ליאונה' בניו יורק, נכנס לבית הקפה אדם כבן חמישים וחמש וביקש את מנהלת המקום. שערו היה בהיר וניר שהלבין בצדדים, עיניו הכחולות היו כמו שני קרחונים קפואים, הוא היה גבוה, מרשים והליכתו גאה. מונה ניגשה אליו ואמרה שהיא המנהלת.
"חשבתי ששרלוט מנהלת את בית הקפה?" הוא היה מופתע ונסער.
"שרלוט ניהלה את בית הקפה עד לפני ארבע שנים, אבל מכיוון שלליאונה יש היום שלושה סניפים בעיר ניו יורק ועוד חמישה עשר סניפים בני יורק המדינה, פנסילבניה ואוהיו היא הביאה אותי כדי לנהל את הסניף הזה."
"וואו" האיש נראה מופתע.
"כן, גדלנו" מונה אמרה בגאווה " אבל יש לך מזל כי היא נמצאת כאן היום לשיחת הדרכה שבועית."
"אשמח לשוחח אתה, זה די חשוב" האיש החווה לכיוון אחד השולחנות, מבקש את רשותה של מונה להתיישב.
"כן אין בעיה, שב לך כאן. תרצה תפריט?".
"רק אספרסו אם אפשר. תודה" האיש הביט על האנשים החולפים ברחוב דרך חלון הראווה המצוחצח והמבריק של המוסד שנשא את שמה של בתו "ליאונה".
"כבר מגיע ואלך לקרוא לשרלוט. איך אמרת שקוראים לך?" מונה שאלה בנימוס.
"לא אמרתי" הוא עצר את דיבורו לקח אוויר ולבסוף אמר בשקט כאילו מתבייש בשמו "שמי הנס."
מונה ניגשה לשולחן הצדדי מאחורי קיר שהסתיר ככל הנראה את שרלוט ובו כל עובדי בית הקפה התקבצו לשיחה. היא ניגשה אליה וזו עצרה בבת אחת את שטף דיבורה, כאילו לחצה על דוושת הברקס במכונית בבת אחת. מונה לחשה לה משהו באוזן. שרלוט ביקשה ממונה שזו תחליף אותה לכמה דקות.
היא הגיחה מבעד לקיר, צעדיה היו החלטיים ומהוססים בו זמנית והיא התקדמה לעברו.
"הנס" שרלוט בחנה את האדם שעמד מולה והיה מבחינתה זר.
"שרלוט" הנס הגה את שמה גם כן, כאילו היה זה השם המפורש.
"מה שלומך? אתה נראה מצוין, הזמן עשה לך רק טוב" היא אמרה בכנות והכריחה את עצמה לחייך.
"תודה רבה. את נראית טוב בעצמך" הנס החמיא לה.
למרות השנים הרבות שחלפו והטרגדיות שפקדו אותם הזמן היטיב עם מראם החיצוני, לגבי הפנים היה זה כבר סיפור אחר.
"ברוך הבא לבית הקפה שלי" שרלוט אמרה בפשטות ללא כל ניסיון להתריס כנגד השותף הוותיק שלה.
"לכבוד הוא לי" הנס ביצע מחוות השתחוות קטנה "אני מבין שאת הבעלים של רשת בתי קפה. הקמת אימפריה של ממש."
"לא ממש הייתה לי ברירה. זה היה או להקים את בית הקפה הזה או לחדול להתקיים."
"זו לא קצת הגזמה?" הנס אמר והצטער באותו רגע על דבריו.
"הגזמה?" שרלוט בחנה את המילה על שפתיה וחזרה עליה שוב מדגישה כל הברה "ה ג ז מ ה".
"אתה יודע מה אני לא חושבת" שרלוט שמרה על קור רוח "אני לא חושבת שזו הגזמה. כלומר עבורך, אמירה כזאת עלולה להתפרש כהגזמה, אחרי הכול המשפחה שלך לא נעקרה באכזריות מביתה, אחיך לא נרצחו בדרכים יצירתיות שונות ומשונות, קרובי משפחתך לא שילמו מחיר כבד בשל עובדת יהדותם ועלו השמיימה כעשן לבן, הלב של הוריך לא נשבר לרסיסים עד שלא יכלו להמשיך לחיות יותר, את חלום נעוריך אותו עסק שהקמת בשתי ידיך לא גזלו ולא חשת ניכור לעולם ולחיים ברמה כזאת שאפילו ילדיך לא יכלו לסבול אותך יותר" היא פירטה בקול נמוך ושקט.
הנס לקח אוויר והשמיע קול אנחה "נאלצתי לוותר עליך ועל בתי."
שרלוט פרצה בצחוק בלתי נשלט. כל העובדים שישבו ביחד, קשובים למונה עד אותו רגע, הסבו את ראשם לאחור כדי לראות מי צוחק, צחוק חסר שליטה. שרלוט צחקה כך מספר שניות עד שצחוקה גווע. היא התמתחה, יישרה את בגדיה והיישירה מבטה אל הנס.
"אני מניחה שלא נותרת לבד?."
"לא" הנס השפיל מבטו.
"אתה נשוי, אני מניחה, לאשה גרמניה ארית. ויש לך כמה ילדים קטנטנים ומאוד ארים בעצמם."
ניכר כי התיאור הזה של שרלוט הפריע מאוד להנס אך הוא ענה בקצרה "נכון."
"אם כך למרות הקושי העצום להתמודד עם כך שהופרדנו אני וגם בתי ממך, הצלחת להתגבר בסופו של דבר. שלא לדבר על כך שהעסק המשותף שלנו נגזל ממני אבל נשאר אצלך."
"שרלוט אני לא רוצה לריב אתך. אני בכלל לא חולק על כך שאת ומשפחתך עברתם סבל בל יתואר בידי המדינה שלי. ואני גם לא מנסה ליפות את העובדה שפשוט נטשתי אתכן ולא הייתי שם כדי להגן עליך וליאונה. אבל תקני אותי אם אני טועה, הכסף שנתתי לך בלילה האחרון שלך בברלין עזר לך ולמשפחתך להגיע לכאן ואולי גם להתחיל את העסק שלך, לא?" הוא קיווה שכך היה באמת.
"הנס אני מניחה שגם עליך המלחמה עברה בצורה לא קלה, כמו על כל שאר בני האדם על פני כדור הארץ ולכן אני מניחה שכרגע אתה סובל מאיזה נכות מנטלית כזאת או אחרת שאינה מאפשרת לך לראות את האמת האובייקטיבית" היא איבדה את סבלנותה, הביטה בשעונה והבינה שהיא מאחרת. היא הייתה צריכה להספיק להגיע לשדה התעופה בניו-ארק היישר לפילדלפיה שבפנסילבניה.
"הכסף שנתת לי הוא כסף שלי. הבית שלי, בית הקפה שלי, הבית של ההורים שלי ועוד ועוד. אם אתה רוצה להתחשבן איתי על הכסף אתה תצא חייב ותפשוט את הרגל, ויש לך משפחה שאתה צריך לדאוג לה" שרלוט אספה את תיק היד שלה תוך כדי דיבורה.
"….שרלוט לפני שאת עוזבת, אני רוצה לראות את ליאונה" הנס התפרץ.
"דפנה".
"מה דפנה?" הנס נראה מבולבל.
"היא שינתה את שמה לפני כמה שנים לדפנה. השם שלה עכשיו הוא דפנה" שרלוט הבהירה.
"דפנה" הנס חזר על השם לא בלי קושי "אוקיי אני רוצה לפגוש את דפנה. נראה לי שזה יהיה חשוב גם לה."
"אני לגמרי מסכימה אתך. לא פעם היא שאלה אותי עליך ורצתה לדעת עליך כל מה שניתן, למה ויתרת עלינו? ואם אני יודעת מה עלה בגורלך אחרי המלחמה?" מילותיה גרמו להנס לכאוב כפי ששרלוט בהחלט התכוונה "אבל לצערי תצטרך לנסוע עוד קצת כדי לפגוש אותה או לחכות לחג הפסח."
"היא גרה במדינה אחרת בארצות הברית?."
"היא גרה במדינה אחרת נקודה. היא חיה בישראל, בחגים היא מגיעה אלינו או שאני נוסעת אליה לבקר אותה."
הנס נראה אובד עצות, נסיעה לישראל בשלב הזה ממש לא הייתה בתכנון שלו. הוא משך את כיסא העץ שהיה מונח מתחת לשולחן והתיישב.
"יש לך אולי תמונה שלה?."
"כן, בהחלט יש לי."
שרלוט פתחה את תיק היד שלה והוציאה שלוש תמונות שתיים בשחור לבן ואחת צבעונית ובהן נראתה ליאונה/דפנה האשה הצעירה והצברית שגדלה להיות.
"היא מאוד יפה העיניים שלה נראות מאוד חכמות" הנס אמר בגאווה.
"נכון היא באמת חכמה מאוד וגם בהירת שיער ועיניים, ארית לפי כל הכללים" שרלוט גיחכה לעצמה והמשיכה לספר "כשהגיעה לישראל היא חיה בקיבוץ בצפון הארץ ועכשיו כשהיא סטודנטית בטכניון לפיזיקה והוראה היא חיה במעונות."
"אני יכול לשמור לעצמי את אחת מהן?" הוא שאל ועיניו מתחננות לתשובה חיובית.
"בהחלט" שרלוט ענתה מרגישה נדיבה במיוחד.
"תודה שרלוט. עשית עבודה טובה" הנס רצה להחמיא לה, אך שרלוט בינה לבין עצמה יכלה רק לתהות 'האמנם?'.