תרבות גבוהה חלק א' – תל אביב/ברלין 2022 פרק תשיעי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

9. בואי כלה.

השקעתי, באמת שהשקעתי מחשבה וכסף בלבוש, נעליים, תסרוקת ואיפור. הכול במידה ושלא יהיה יותר מדי. כמו שגרמנים אוהבים. ניסיתי לשדר סטייל מאופק. אם שואלים את דעתי הבלתי משוחדת אז תשובתי הייתה ככל הנראה שהצלחתי לעשות זאת. הבעיה היא שלא משנה כמה הוד והדר הייתי מביאה איתי לחתונה הזו יש פרט אחד שאני לא יכולה לשנות והוא היותי מהמוצא הלא נכון – אני יהודייה. חלק לא מבוטל מהביטחון ששידרתי בדרך כלל התנדף כלא היה. לא אהבתי את התחושות שליוו אותי לאורך הבוקר כולו. אני שייכת לסוג הלא נכון.
למרות הניכור שחשתי וששידרו לי הקירות האילמים של חדרי המשכתי בהכנות. מרחתי שפתון בגוון שתאם את צבע שפתיי, אספתי לידיי את תיק הצד וירדתי לארוחת הבוקר במלון. מצאתי לי שולחן בפינת החדר ולגמתי להנאתי כוס קפה. ארוחת הבוקר הגרמנית הייתה, איך לומר, פחות מפנקת, בלשון ההמעטה, מארוחת בוקר ישראלית אבל זה לא מה שטרד את מחשבותיי ומיצי קיבתי, כיוון שאני לא אדם של ארוחת בוקר.
הייתי סקרנית מאוד לפגוש את קרוביי משפחתו של אלכס שהתארחו במלון, ביניהם אימו של אלכס ובן זוגה, אביו של אלכס ובת זוגו החדשה – כך למדתי אתמול בערב מהווטסאפ המשפחתי. ויקטוריה אימו של אלכס הייתה עורכת דין בכירה בברלין ולפי מה שבילי סיפרה לי הייתה אשה מרשימה ביותר. בן זוגה החדש היה עשיר מופלג בזכות עסקים שבילי לא הצליחה להבין את טיבם עד הסוף וביחד הם היו חלק מהבון טון של העיר הרב תרבותית הזו. אביו של אלכס, לוקאס, פרופסור לספרות גרמנית באוניברסיטה, פעיל חברתי למען בני מיעוטים המתגוררים בעיר, איש של מילים, כריזמטי ואיכשהו תמיד מצליח למשוך אליו אש, נמצא כרגע בזוגיות עם סבינה עורכת משנה בעיתון הגרמני בילד. לפי מקורות זרים, כלומר בילי, את סבינה הכיר בזמן שהייתה סטודנטית שלו ובעודו נשוי לויקטוריה. היא לא ראתה את זה מגיע. ויקטוריה תמיד הייתה בתחושה שלוקאס יעריץ את האדמה עליה היא דורכת כל עוד היא נושמת, וכך באמת היה במשך שלושה עשורים. אבל אז תקף אותו המשבר של חייו – משבר גיל החמישים. לצערה של ויקטוריה האמת המרה התגלתה במלוא מערומיה, שבעלה המלומד והמרשים, הוא גבר ככל הגברים וגם הוא הוכנע על ידי יצריו ועל ידי סבינה בת העשרים וארבע. הרומן ביניהם נשמר בסוד במשך שלושה חודשים בטרם ויקטוריה, בעלת החוש השישי לקומבינות, רמייה ותחמנות עלתה על חוסר ההתאמה בין התאריכים שבעלה מסר לה, בהם, לכאורה, נכח בכנסים והרצה על מעמדה של הספרות הגרמנית בת ימינו בתרבות המערבית, לבין אלו שהופיעו ביומנה של מזכירתו. "אז איפה לעזאזל היית בשלושים במרץ?" ויקטוריה זעמה. דקה של שתיקה הופרה על ידי קולו של לוקאס ותשובה שקיוותה כל כך שלעולם לא תשמע "הזדיינתי עם סבינה בדירת הסטודנטים שלה".
"מי, לכל הרוחות, זאת סבינה?" ויקטוריה התעשתה במהירות תוך כדי שאיפת אוויר מלוא ריאותיה.
"סבינה היא סטודנטית לתקשורת וספרות שאני מזיין כבר שלושה חודשים ובעוד חמש דקות אצא מפתח הדלת כדי להתחיל אתה חיים משותפים."
ויקטוריה הזדקפה, גייסה את כל כוחה כדי לשמור על קור רוח מפתיע במיוחד ופתחה לרווחה את דלת הכניסה לבית: "חמש דקות? הצחקת אותי" היא גיחכה "אפילו לא דקה אחת. קח את הדברים שלך וצא מכאן מיד."
כך הסתיימו להם כמעט שלושים שנה של חיים משותפים שברובם היו מלאי אהבה, כבוד והערכה.
סיימתי את ארוחת הבוקר המצומצמת שלי, לבשתי את המעיל שהיה מונח על הכיסא לידי והשתרכתי באיטיות מוגזמת אל הלובי כדי לפגוש את כל בני משפחתי החדשים.
בילי ואלכס ארגנו לנו הסעה כדי להקל עלינו את ההגעה לבית העיריה, שם אמורה הייתה להתקיים החתונה.
בלובי נכחו שישה אנשים בלבוש מהודר – שלושה גברים ושלוש נשים בשנות החמישים והשישים לחייהם. אגב, כולם גרמנים.
נעמדתי לצד אחת מארבע ספות קטיפה נעימות ונוחות שהיו פזורות בלובי וחייכתי לקבוצה. ניכר שעוררתי את סקרנותם.
"נעים להכיר, אני דריה אחות של בילי" הצגתי את עצמי לחבורה.
"דריה, איזה יופי" הם חייכו אחד לשני בנימוס " אחות של בילי הכלה" הנהנו בזה אחר זה "מישראל יה?"
פתאום עלתה בי המחשבה שאולי הייתי צריכה להביא איתי טלאי צהוב.
בזה אחר זה הם הציגו את עצמם: ויקטוריה אמא של אלכס ומתיאס בן זוגה.
אנה אחות, של ויקטוריה, ארנסט בעלה, לורה אחותה הקטנה של ויקטוריה ובעלה סטפן.
שתי האחיות של ויקטוריה גרו בהולנד השכנה והגיעו ברכבת לחתונה.
הם שאלו אותי בנימוס גרמני, איך הייתה הטיסה והאם החדר שקיבלתי נוח ומתאים לצרכיי.
בנוסף, כמה זמן אני מתכננת להישאר והאם הספקתי כבר לדבר עם הוריי ובילי.
הייתי מנומסת ואדיבה ועניתי על כל שאלותיהם שהפכו להיות יותר ויותר חטטניות באופן מפתיע ובניגוד גמור למה שחשבתי שהוא התנהגות גרמנית מקובלת.
השיחה זרמה היטב והגרמנים היו בסך הכול נחמדים אבל תחושה של זרות קיננה בתוכי כל העת. מודה ומתוודא עמוק בלב "בירכתי" את בילי בברכות שונות ומשונות, אשר באופן מפתיע מערבות גם אותי.
"ויקטוריה ההסעה צריכה להגיע בעוד שתי דקות" מתיאס הודיע לויקטוריה אבל בעצם לכולנו.
איזה מזל שבכל מה שקשור לתחבורה והובלת אנשים הם סופר דייקנים.
בדיוק באותו רגע לוקאס, אבא של אלכס, וסבינה הנאה והחמוצה הצטרפו אל הנוכחים.
כולם בירכו את בני הזוג והגברים אף לחצו את ידו בקנאה או הערכה, ויקטוריה ואחיותיה החליפו מבטים והפנו כמה מהם גם לסבינה, שנדמה היה שהדבר האחרון שמתחשק לה ברגע זה לעשות הוא להשתתף בחתונה המוזרה הזו.
"לוקאס, אני רוצה להכיר לך את דריה אחותה של בילי" ויקטוריה הסבה את תשומת ליבו אליי.
לוקאס היה גבר מרשים ונאה לכל הדעות, בשנות החמישים המאוחרות של חייו. גבוה מחוטב ותכול עיניים. הוא התקדם לעברי בתנועות ארוכות, נעמד מולי, לחץ את ידי ואיחל לנו יום נפלא. "מזל טוב" הוא אמר במבטא גרמני כבד. "תודה" חייכתי וחזרתי על המזל טוב המסורתי. סבינה זזה במקומה בעצבנות.
"אפשר לצאת, ההסעה הגיעה" מתיאס הודיע לכולנו. וכך כל הקבוצה החלה לצאת דרך פתח הכניסה למלון, אל אחד הרחובות המרכזיים והרחבים של ברלין. רכב ההסעה חנה מול המלון ולצידו הנהג שהמתין בתוך עננת עשן הודות לסיגריה שעישן בעצבנות.
יצאתי לרחוב אחרי שתי האחיות של ויקטוריה וכשהסתובבתי לראות מי נותר מאחור קלטתי את לוקאס נותן בי מבט בוחן.
זה הולך להיות מעניין, חשבתי לעצמי. השתתפתי בחתונות מסוגים שונים ומשונים עם הפרדה בלי הפרדה, חתונה הפוכה, עם רב רפורמי וכו'. בילי העלתה את הרף בכל מה שקשור לחדשני ומעניין, אין ספק.