תרבות גבוהה חלק א' – תל אביב/ברלין 2022 פרק שנים עשר

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

12.סליחות.

אחרי כל העיכובים בדרך לחתונת הצפרדע, טקס הנישואין האזרחי התנהל על מי מנוחות. מהי חתונת צפרדע? שואל את עצמו הקורא הסביר. זוהי חתונה שבה מספר גדול של משתתפים נראים כאילו בלעו צפרדע, הן מצד אורחי הכלה והן מצד אורחי החתן.
לפחות הילדים שלהם יהיו יהודים. קראתי את בועות המחשבות שצפו מעל ראשיהם של הוריי לאורך כל הטקס באין מפריע.
בילי ואלכס חייכו זה לזו, החזיקו ידיים וירו לחלל טקסטים בגרמנית. התרשמתי מאוד. בילי שיננה, כנראה, היטב את הטקסט ואני כולי תקווה שהיא מבינה על מה היא מתחייבת, גם אם מי שניהל את הטקס נראה גרמני חביב.
בתום הטקס כל האורחים נכנסו למעין טראנס צילומים במקבצים וסשנים שונים. גם אני מצאתי את עצמי לוקחת חלק בפריימים המשפחתיים המבויימים.
בתום הצילומים המפרכים, ויקטוריה חילקה לאורחים, בעלי הרכבים, את כתובת המסעדה אליה הוזמנו לאחר הטקס.
אני הוצמדתי לזוג גרמני צעיר, נאה וחביב. ושוב נאלצתי לנהל את אותה שיחת חולין משמימה וחופרת בפרטים שאין לי בעיה לספק, על עיסוקיי המקצועיים, כמה ילדים יש לי ובני כמה הם, מה בעלי עושה וכו' וכו'. גם אני שאלתי לעיסוקיהם ולילדיהם מתוך נימוס.
אחד משלושת ילדיהם, הבן, שהיה אתנו במכונית, נולד עם תסמונת דאון וניכר היה שהם מתמודדים היטב עם השונות. למען האמת, זה גרם לי לחבב אותם קצת יותר ולראות אותם באור אנושי יותר מאשר את שאר החבורה. היה משהו נוגע ללב בזוג הצעיר, הארי הזה, שאינו מגלה שמץ של תסכול או מרמור על ה-X פקטור שנפל בחלקם. לדעתי, הם אנשים טובים יותר משאר הנפשות הפועלות שהכרתי בשעות האחרונות בזכות ילדם.
יחד עם זאת ואני מתנצלת בפני עצמי מראש, ייתכן שאלו הן הדעות קדומות שלי על גרמנים והשבחה גנטית, אבל שמחתי לראות שלא הכול מושלם אצלם.
המסעדה, אליה הגענו, התגלתה כמבנה בווארי לכל עניין ודבר, גגות רעפים, עץ פה ושם, בעיקר בדקורציה ועל הרצפה. פרחים אדומים באדניות חומות וסדר מופתי. עלינו לעליית הגג שם התקיימה הארוחה החגיגית.
אכן, מקום מרשים למדי, מעוצב בטוב טעם, לא מנכר עיניים אך יוקרתי. מתאים מאוד להוריו של אלכס, כפי שהצלחתי להבין משיחותיי המועטות עליהם עם בילי.
הבעיה העיקרית במקום הייתה הצפיפות שבו, אך במידה וחשקה נפשך להתאוורר מעט, מהאווירה הטעונה באדי ששה מיליון יהודים, יכולת לצאת ולשאוף אוויר סיגריות במרפסת המוריקה הצמודה לחדר שבו סעדנו את נפשותינו.
היינו, אני משפחתי וששה מיליון יהודים צופים נרגשים מוצפים ברגשות מעורבים על עצם קיומה של החתונה. מצד אחד, בילי מצאה סוף סוף את האחד, וזה לא היה קל. היו לא מעט שנים, בהן הקדישה את עצמה לקריירה, ואנו בני משפחתה, כבר הרמנו ידיים מכך שאי פעם תתחתן. לא היה בחור שהיה מספיק טוב בשבילה, אחד כזה שעמד בקריטריונים המחמירים שלה או של אמה.
אני זוכרת שיחה אחת שלנו שבה אפילו המלצתי לה להקפיא ביציות על כל מקרה. אבל בילי טענה שאין צורך בכך והיא תימצא את האחד שלה ותביא אתו ילדים כדרך הטבע וללא התערבות רפואית.
לראות אותה מחייכת לצד בן זוגה הטרי, אלכס, היה רגע משמח במיוחד מבחינתי. יחד עם זאת, לא יכולנו, להתעלם מהעובדה שהחתונה מתרחשת על אדמת גרמניה. אדמה, שאליה חלק משושלתי שאינם עוד בחיים נדרו נדר, שכף רגלם או של בניהם לעולם לא תדרוך עליה.
לכן, כשהשיחה ביני ובין ויקטוריה הישובה לצידו של בן זוגה מתיאס, זרמה למחוזות שבהן למשרפות ולבורות הירי יש מקום של כבוד, חשתי בחילה ורצון עז להסתלק מהמקום, הפעם על במהירות שלא תבייש את ספידי גונזלס.
המנות הוגשו לנו בזו אחר זו, סלט ודג או פילה בקר עם תוספות ויין. האוכל נראה מעולה בצורתו החיצונית ותפל בטעמו. אכלנו ושוחחנו על בני משפחתה של ויקטוריה כשלפתע זו החליטה להתייחס לפיל האפריקאי שעמד במרכז החדר, עמוס כלי הזכוכית.
השואה.
למה?.
למה זה אמור היה להועיל? לנקות את מצפונך על מנת דג וסלט? אולי זה יעזור לאוכל להתעכל טוב יותר?.
לא הייתה לי שום כוונה להעלות את הנושא, או להתייחס אליו בשום צורה או דרך והנה מאלצים אותי לעשות זאת נגד רצוני. כמו שגרמנים אוהבים לעשות ליהודים בדרך כלל.
"את יודעת, סבא וסבתא שלי משני הצדדים חיו בגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה ואני לא ממש יודעת מה בדיוק הם עשו, כי הם נפטרו לפני כמה שנים, ואף פעם לא דיברנו על זה, אבל כל כך קשה לי לחשוב שהם היו מעורבים במשהו כזה נורא, זה כל כך לא נתפס שמישהו יעשה כאלה מעשים מזעזעים" היא החלה לבכות ודמעות רבות זלגו על לחייה, חרוצות הקמטים (לא שמעו על בוטוקס בגרמניה?).
הבטתי בה ולא הוצאתי מילה.
לא הייתה בכוונתי להתייחס למה שנאמר לפני רגע.
אם אפצה את פי, אאלץ לקום וללכת מיד ולא רציתי להרוס לבילי את החגיגה.
לעצמי חשבתי שאולי היא רוצה לשמוע שאני סולחת לה בשם שישה מיליון יהודים ושהיא יכולה לחזור לאכול את הדג הסלמון שלה ברוגע.
אבל כמובן שלא עשיתי זאת, פשוט כי אף אחד מהם לא הסמיך אותי למחול לה, או לבני משפחתה. על פי כל הרמזים והאינסטינקטים שלי המשפחה שלה הייתה שקועה עד צוואר במשהו לא חוקי או מוסרי וייתכן שאף רצחני. אך זה מן הסתם אינו הזמן לבחון את העניין ההיסטורי הזה.
שתקתי, לגמתי קצת מכוס היין שלי ולפתע אחיו של אלכס, ארני, נקש באמצעות מזלגו על הכוס והסב את תשומת ליבם של האורחים אליו. "אנחנו" הכוונה אליו ולאימו ויקטוריה "רוצים לקרוא ברכה שכתבתנו עבור הזוג הטרי."
ניצלתי על ידי הצלצול, אם כי לא להרבה זמן, כיוון שאולצתי לשאת דברי ברכה בשם משפחתי ומסתבר שיצירתיות שאינה מתוכננת מראש, אינה מתקבלת פה בברכה.
"בילי ואלכס, זוג יקר שלי, מאחלת לכם שתאהבו כל חייכם כמו שאתם אוהבים היום. שיהיו לכם חיים טובים ומאושרים יחדיו. ולמארחים שלי מודה על הכנסת האורחים הלבבית."
הייתה שתיקה מביכה בסיום הברכה שלי.
שילכו להזדיין הנאצים האלה.
אחר כך היה סבב ברכות של החברים של אלכס.
בסיום סבב הברכות, כולם מחאו כפיים הרימו כוסות ולגמו מן היין ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לצאת החוצה אל המרפסת ולהשיב אל עצמי את האוויר שהייתי זקוקה לו מאוד.
"דריה את בסדר?" נשמע קולו של לוקאס מאחוריי.
"כן אני בסדר גמור, כנראה עדיין עייפה מהטיסה" שיקרתי.
"ויקטוריה יכולה להיות קצת דרמטית לפעמים" הוא נגע בעניין, אלא שגם במקרה זה, בחוסר רגישות מוחלט.
"לגמרי" איבדתי את סבלנותי " כמה עוד אפשר לדבר על השואה הזאת והיהודים האלה שעלו כעננת עשן השמיימה."
הוא התבונן בי ממושכות בעוד אני מלקה את עצמי על כך שהייתי צריכה לסתום את הפה. "אני אוהב סרקזם טוב" אמר לבסוף.
"אתה מתבלבל, זה לא סרקזם, זה כאב. חלק מבני משפחתי סיימו את חייהם בדרך לא דרך ואני לא רוצה להרוס לבילי ואלכס את החתונה. יש שיחות שעדיף לקיים לאו דווקא באמצע חתונה."
"את צודקת בהחלט" כנותו של לוקאס הייתה ניכרת.
הוא החל להתקרב אליי כדי, אולי להציע סיגריה או אולי משהו אחר אבל אז סבינה התפרצה למרפסת ונוכחותה אתגרה את כל מערכותיו וקשבו של לוקאס.
"חמודי בוא חותכים תיכף את העוגה" היא אמרה וחייכה חיוך מזויף לעברי.
לוקאס ציית מידית והלך אחריה כמו כלבלב גרמני צייתן ואני נותרתי על המרפסת בוחנת את הנוף הירוק והבתים הציוריים המשובצים בתוכו, חושבת לעצמי מה עברה משפחתי לפני קצת יותר משמונים וחמש שנים, ממש פה בקרבת המקום.