תרבות גבוהה חלק א' – תל אביב/ברלין 2022 פרק שמיני

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

8. קפה ברלין.

השעה הייתה עשר בערב ואנחנו יצאנו לטייל.
רפאל ואני.
שוטטנו לנו ברחובות השקטים באופן יחסי.
מפתיע איך עיר תוססת כמו ברלין, הולכת לישון כל כך מוקדם.
תל אביב בהשוואה אליה היא עיר ללא הפסקה על אמת!
מצד שני היו לכך יתרונות. השיטוט שלנו בעיר הוביל אותנו לבית הקפה – Chapter One, בית קפה פופלרי, אבל לא מספיק לתיירי tripadvisor למזלנו.
התיישבנו והזמנו לנו שני קפוצ'ינו ורד וולווט קייק (עוגת גבינה ופטל).
המלצרים היו אדיבים במיוחד ושירתו אותנו בצורה נפלאה. התעניינו מאיפה הגענו וכשאמרנו שאנחנו מישראל, שאלו שאלות על הארץ והבטיחו לבוא לבקר, כיוון שזה היעד הבא שהם חייבים לראות. הרגשתי קצת רע על כך שבעבר הרחוק וגם הלא כל כך רחוק איחלתי לכל הנאצים – כלומר אזרחי גרמניה באשר הם להישרף באש הגיהנום.
כנראה ששמונים השנים שעברו מאז מלחמת העולם השנייה עשו את שלהן חשבתי לעצמי.
"מחר בילי מתחתנת על אדמת ברלין. קשה להאמין אהה?" רפאל אמר בטון שלא לגמרי הצלחתי לפענח.
"כן כן. וכולנו מאושרים עד הגג שהיא מתחתנת פה" לגמתי מן הקפוצ'ינו שלי.
"כן נכון" הייתה הפסקה " במיוחד ההורים שלך" רפאל השלים את המשפט.
"כן במיוחד הם. אבל אם אהיה מספיק כנה עם עצמי אוכל לומר, כמעט בוודאות מוחלטת, שאין אדם שבילי הייתה בוחרת ואמא שלי הייתה מאשרת ומרוצה ממנו"
"ואבא שלך?" רפאל חיכה לתובנות שלי לגבי הצלע השנייה של הזוג המתקרא ההורים שלי.
"אבא שלי, היה עושה הרבה רעש וצלצולים אבל בסוף מתיישר לפי מה שאמא שלי אומרת, או רומזת לגביו".
לגמתי שוב מן הקפה לפני שהשלמתי את התמונה.
"ההורים שלי גזענים נקודה. הם פוסלים שמונים אחוז מהאנושות על רקע גנטי ועוד כמעט 20 אחוז על הרקע שהם לא יכולים להסתדר אתם. רגע זה בעצם כמעט מאה אחוז".
רפאל גיחך.
"מזל שאני לא צריך להתחתן איתך" הוא לקח ביס מהעוגה האדומה.
"אין לך מושג כמה" התענגתי בעצמי על המעדן האדום לבן הזה.
"אחותך היא לא אחת שדופקת חשבון מצד שני היא לא מזוכיסטית ולכן אם היא החליטה להתחתן עם אלכס כנראה שהוא מציאה." רפאל מצץ את העוגה האדומה מן הכפית
"אהה ניכר שאתה בקושי מכיר את הנפשות הפועלות" לא ניסיתי לפגוע בו, אבל כך יצא.
"בילי בהחלט מזוכיסטית וחלק לא מבוטל ממה שהיא עושה נועד לפגוע בהוריי בדרך כזו או אחרת".
לגמתי מן הקפה וסיננתי לעצמי: לא שלא מגיע להם.
לא רק לבילי ולשאר משפחתי היה מטען גם לרפאל.
רפאל היה בחור חרדי כשרק הכרתי אותו. תלמיד ישיבה מוכרת מאוד בבני ברק, ממשפחה מיוחסת עם שורשים עמוקים בחסידות של בעלז.
ניכר היה בו שהיה מבולבל, בפעם הראשונה שראיתי בבית הקפה שלי.
כששאלתי אותו "מה בשבילו?" בבית הקפה, הוא היה נבוך מכך שהוא מדבר עם אשה.
ומצד שני, לא נבוך כמו שהייתי מצפה שיהיה.
אחר כך הוא סיפר לי על כל הדרכים לעקוף את אורח החיים הצנוע והסגפני של החרדים, כך שנחשף לכל "הטוב" שיש למרחב הוירטואלי להציע לבחור המתבגר החילוני הממוצע.
"למה יצאת בשאלה?" שאלתי.
"את לא יכולה להיות קצת יותר מקורית?" הוא סנט בי.
"לצערי לא. זה הדבר הראשון שאני רוצה להבין לגביך לפני שאני מחליטה מה אני עושה אתך."
"מה את עושה איתי? מה אני אגרטל?" הוא נעלב ממני.
הוא הצית לעצמו סיגריה – מכין את עצמו לקראת סיפור ארוך ומורכב שהיה בו צורך עז לשתף את העולם.
הוא שאף אוויר והחל לספר את סיפורו:
"זה היה בסוף יום הכיפורים בשנה שעברה. סיימנו את תפילת הנעילה בברכת 'לשנה הבאה בירושלים' ויצאנו לכיוון הבית. אבי הלך יחד איתי ואחי הגדול ומאחורינו השתרכו אחיי הקטנים יותר. רכבים כבר החלו לנסוע בכבישים וקדושת החג החלה להתפוגג. למרות הקושי לצום אהבתי את היום המיוחד הזה, את קול התפילה את ההתייחדות עם האל ועשיית חשבון הנפש והיראה הכנה מכיצד ייחתם פסק הדין שלי בבית הדין של מעלה. שברנו את הצום עם מרק עוף וצימעס וקינחנו בלייקעך של אמא שלי. הכול היה כל כך טעים, אמא שלי הייתה בשלנית מעולה וכולנו, כולל אבי, אחיי ואחיותיי החמאנו לה על מעשה ידיה.
לפתע, נשמעו צרחות רמות מדירת השכנים בקומה שתחתינו. הצילו, עזרה אתם חייבים לעשות משהו נשמע חזק וצורם.
בדירת השכנים חיו הרב יצחק אהרון בן רייזל ואשתו לאה חיה עם ששת ילדיהם בני השנה עד שמונה.
לא עברה דקה ודלת ביתנו רעדה מהדפיקות החזקות.
תמר אחותה של לאה חיה הייתה בפתח, פניה שטופות דמעות והיא כולה רועדת.
"אתם חייבים להזעיק עזרה לאה איבדה את ההכרה אני לא מצליחה להעיר אותה. היא הרגישה לא טוב כל היום. ניסיתי לומר לה להפסיק לצום ולהזעיק את ד"ר מושקוביץ' אבל היא סירבה ויצחק אמר לי להקשיב לה, היא יודעת הכי טוב מה טוב בשבילה והילד."
לאה הייתה בהריון מתקדם ולמרות שהייתה אנמית והרופאה שלה הזעירה אותה שלא תצום או שלפחות תשתה מים עם סוכר מדי פעם היא התעקשה ובעלה גיבה אותה."
אמא רצה לדירתם לא לפני שביקשה מאבא שיזעיק את אמבולנס של איחוד הצלה.
כשהגיעה לדירתם, אמא מיהרה לחדר השינה של יצחק אהרון ולאה חיה, שם מצאה את לאה מעולפת עם דופק חלש. היא עיסתה את חזה וביקשה מתמר שתביא מטליות לחות וחמות כדי לנסות להשיב את רוחה של לאה אך ללא הצלחה.
חמש דקות ארוכות אחר כך שני פארמדיקים, מתנדבים נכנסו בריצה לחדר, הזיזו את אימי והחלו במתן עזרה ראשונה. מחוץ לדירה התאספו כל דיירי הבניין והחלו התלחשויות על מה שקורה בתוך הדירה ושמעתי מישהי אומרת לחברתה שזה כנראה פסק הדין שניתן לה על כך שלא הייתה מספיק צנועה.
הפארמדיקים המשיכו בשלהם בדירה במשך כעשר דקות וכשנראה היה שהיכולות שלהם מוצו עד תום בזירה הם פנו בקשר לנהג ולפארמדיקית נוספת להעלות אלונקה כיוון שנדרש פינוי מהיר לבית החולים.
לאה חיה הועלתה על האלונקה, נקשרה אליה והוצאה מן הדירה וכל מי שעיניים היו בראשו יכול היה לראות שהיא חיוורת כמו מלאך המוות בכבודו ובעצמו.
שלוש שעות אחרי התבשרנו שלא ניתן היה להציל את לאה חיה והתינוק. הם נפטרו עם יציאת יום כיפור.
כל דיירי הבניין והרחוב אמרו שזה הכול משמיים וכנראה שלאה חיה עשתה מעשים שגזרו עליה את מותה ואם הייתה נוהגת אחרת בחייה היא הייתה זוכה לחבק את ילדה השביעי.
כל הלילה התהפכתי במיטתי, חושב על דברי השכנים על כך שגורלה של לאה והתינוק נחרצו בגלל חוסר צניעותה. ואני נשבע לך שלאה הייתה הבחורה הכי צנועה שהכרתי. צנועה וטובת לב, אמא טובה לששת ילדיה, רעיה למופת לבעלה ושכנה תומכת לכל דיירי הבניין כולל לאימי שנעזרה בה לא פעם אחת בבישולים, שמירה על הילדים ועוד כהנה וכהנה.
לא הצלחתי להבין איך דין של מעלה גוזר עליה גזר דין סופני. ומה אשמת התינוק? מה היה חטאו? הרי עוד לא יצא מרחם אימו אז על מה בדיוק הוא נענש?."
"הסדק היה גדול במיוחד. היו עוד אירועים קודמים למותה של לאה חיה שגרמו לי לשאול שאלות ולפקפק אבל אין ספק שהפעם התהום שנפערה הייתה עמוקה מדי. ולא ניתן היה לגשר על הפער שנחרט בליבי ובעיקר בראשי – וזהו! גם גזר דיני נחתם בסוף יום הכיפורים. כפי שרואות עיניך היום אני דתל"ש: דתי לשעבר."
לקוח ביקש לשלם על הכריך ומיץ התפוזים ואני יותר משמחתי לשרת אותו כדי לקחת אוויר.
חזרתי אליו שתי דקות מאוחר יותר, עדיין מעט נסערת מסיפורו ולא בטוחה שהבנתי באופן מלא את משמעות השבר העמוק של חייו. אף פעם לא הייתי צריכה להתמודד עם שבר אמוני גדול כל כך, להיות חלק מחברה שמקבלת הכול בהבנה ובהכלה ואינה מאפשרת כלל לפקפק. מצד שני, שאלת גזר דין המוות של רבבות חפים מפשע, העסיקה אותי רבות במהלך חיי. שאלת מעורבותה של השגחה עליונה עלתה לא פעם במחשבותיי. הסברתי לעצמי את עיוות הדין בכך שאין מדובר בהשגחה פרטית אלא שהעולם כולו, ובעצם היקום כולו, על הטוב ועל הרע שבו הוא למעשה אלוהים. השלם מורכב מחלקים חיוביים לצד חלקים שליליים, כמו כל דבר בחיים. עצם קיומנו הוא דבר טוב עצום ולקיחת או מניעת חיים הוא דבר רע עצום והם מאזנים זה את זה. כמו שהמספרים החיוביים והשליליים מאזנים זה את זה או שמטענים חשמליים חיוביים ושליליים מבטלים זה את זה ויוצרים שלם מאוזן, כל עולם הטבע פועל כך ולכן גם בני האדם יצירי אותו כוח עליון פועלים באופן זהה ומונעים על ידי אותם הכוחות.