תרבות גבוהה חלק א' – תל אביב/ברלין 2022 פרק שביעי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

7. גאוות יחידה

בסופו של אותו היום, כמו בכל שאר ימות השבוע, מקס אסף את חפציו לתוך תיק הצד שלו, הניח אותו במושב האחורי והעביר לקדמי את תיק הגב שהכיל ציוד ספורט. מקס נהג להתאמן בחדר כושר אופנתי שמיקומו בצידו השני של העיר ("לפחות לרמת גן יש ממדי רוחב ואורך אמיתיים בניגוד לשכנתה הבורגנית" היה נוהג ללהג על הערים השכנות). שעה של אימון ביום הייתה כל מה שמקס היה צריך כדי לשרוד את מערכת החינוך הקשוחה. קצת אנדורפינים, והוא היה מחליף את המשקפיים השחורים בוורודים ולו עד לאימון הבא. מקס אהב מאוד את חיי הרווקות ואת הלייף סטייל שנלווה למשבצת שאותה הקפיד למלא – גבר, רווק, תל אביבי (בסדר רמת גני) וגאה. כל האנשים שהקיפו אותו ראו בו אדם ערכי, חרוץ, ראוי להערכה רבה. לא כך אימו. כשבישר להוריו על העדפותיו ונטיותיו המיניות, אי שם עמוק לתוך גיל ההתבגרות, היה זה אביו שחיבק אותו וטען שידע כל הזמן. דפנה, אימו, נותרה קרה אליו ואולי הייתה בה תקווה כלשהי שמדובר באירוע חולף, ניסיון לבחון את גבולותיו וגבולותיה, אולם הוא יחזור למוטב בסופו של דבר. היא לא אמרה שום דבר פוגעני או מעליב, מצד שני היא גם לא הייתה צריכה. הסלידה שלה, שהלכה והתעצמה בתוך תוכה, הורגשה היטב על ידו. למקס היה מן ססמולוג רגשי לאנשים, כמו שהמחט מתחילה לרוץ לפני שרעידת אדמה מתרחשת, מבשרת על הבאות, מקס ידע לזהות בחיוך ובמילים המלטפות את הזיוף המוסווה הרבה לפני שהאדם מולו הבין מה הוא מרגיש.
את האכזבה של אמא שלו, מקס הפך לאנרגיה ירוקה, כזאת שניתן לנצל לעשייה למטרות נעלות. וכך למרות שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות, כמו אחותו הגדולה, ויכול היה להפוך את התואר לערימת מרשרשים נוצצת, החליט על שינוי כיוון ממש לקראת סיום הסטאז' ולמד בנוסף לקראת תעודת הוראה. מקס היה מורה ואהב ללמד בכל נימי נפשו, בתחילת הדרך חשב גם שיוכל לשנות את המערכת מבפנים, אולם כמו רבים וטובים לפניו הוא גילה שמה שרואים משם לא רואים מכאן וכמו למערכות ענקיות אחרות, יש לה מן אינרציה פנימית, כזאת שאדם אחד לא יכול להסיטה ממסלולה הדטרמינסטי כמעט.
מקס הניח את המגבת על ידית ההליכון החשמלי, האוזניות האלחוטיות באוזניו, מוכן לשלושים דקות של ריצה מאתגרת בדיוק כאשר הנייד שלו צלצל. תאיר, רכזת שכבת יא הייתה על הקו.
"תגיד לי מקס, איך אתה מחליט על דעת עצמך לעשות לאלון בחינה חוזרת".
"חשבתי שזה משהו שמורה רשאי ויכול להחליט עליו" מקס התנשף.
"אתה לא יכול, ותכניס לעצמך לראש שללכת לקראת התלמיד הזה לא יעזור לו" היא הרימה את קולה.
"טוב" האנדורפינים התחילו להשתחרר.
"מה טוב?" מקס שמע את תאיר צועקת עכשיו היישר לתוך השבלול שלו.
"טוב, שמעתי אותך. אני לא חייב להסכים אתך."
"וואלה."
"וואלה. מה הבעיה שאבחן אותו באחד מן הימים שעוד נותרו עד חתימת התעודות?."
"אני אנסה להסביר לך כדי שתבין אחת ולתמיד. למה המחנכות שלי צריכות לעבוד פעמיים, בגלל הלב הגדול שלך או בגלל שנרדמת בשמירה?."
"נרדמתי בשמירה?" הוא הרים את קולו, מתחיל להבין את סיבת השיחה.
"כן. למה לא דאגת להעריך אותו כמו שצריך קודם. היה לנו מספיק זמן, מחצית שלמה ליתר דיוק".
"זה שהמחנכת שלך, לא מוכנה להוציא את האצבע מאת יודעת איפה, לא אומר שלא מגיעה לו הזדמנות." הוא הרים עכשיו את קולו מעט. הבחור המקריפ מההליכון ליד הסיט את מבטו לכיוונו וניסה לקלוט טוב יותר את תוכן השיחה.
"יאללה יאללה, אל תהיה לי איזה צדיק. זכותה המלאה לא לעבוד פעמיים על אותו הדבר, ובמיוחד שהיא עושה את זה טוב."
חמתו של מקס בערה בו. אביגיל עושה את זה טוב? היא הבן אדם הכי מזויף ועצלן שהכיר וכידוע יש לו קילומטראז' ארוך בזיהוי חוסר אותנטיות. בנוסף היא הסוותה את עצלותה בטענות שונות ומשונות.
כל שנדרש היה שנייה של חוסר תשומת לב, צעד לא במקום, מתיחת חוט הביטחון לאחור ומקס מצא את עצמו מתגלגל על הרצפה בסמוך להליכון.
הוא הרגיש כאב, אולי ביד או בגב, אך כשניסה להתרומם על רגליו הבין שהכאב מגיע מרגלו. ליתר דיוק מהשוק. הוא לא הצליח להתרומם לעמידה וצרח מכאב.
מדריך הכושר שנכח במקום, ניגש אליו כדי להרגיע וכמעט הצליח אלא שהכאב היה חזק מדי.
"הזמנו אמבולנס, הכול יהיה בסדר" המדריך חייך אליו והניח יד מרגיעה על כתפו של מקס.
מתוך האוזנייה שעפה הרחק מאוזנו של מקס ומן ההליכון בקע קולה של תאיר
"מקס אתה שומע אותי, אל תסנן אותי שמעת?."
בדרכו לבית החולים, מלווה על ידי המדריך עומר, מקס חשב על האירוניה העצובה. אביגיל לא רצתה להמתין כמה ימים והפעילה מערכת שלמה כדי למנוע ממנו לעשות את הדבר הנכון עבור תלמיד מתקשה והוא ישלם את המחיר.
הכאב פעם בחלק התחתון של רגלו שהכחיל והיה מונח באופן לא טבעי על סד שהונח מתחת.
הדבר המנחם היחיד שהיה בכל האירוע הזה היה עומר המדריך, שבאופן מנוגד להתרחשויות המכאיבות, חייך מאוזן לאוזן.