תרבות גבוהה חלק א' – תל אביב/ברלין 2022 פרק עשירי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

10. אילן יוחסין.

מונית השירות נסעה בנחת ברחובותיה המרווחים של ברלין. צפירות של רכבים, עקיפה או בלימה פתאומית לא נשמעו או הורגשו. ישבתי לי במושב האחורי ליד החלון לצידי סבינה ובמושב הבא אחריו לוקאס.
הבטתי דרך החלון והרחובות המרשימים חלפו על פניי, והכל בצבעים. צבעים מאופקים, כאלה שלא מתפרצים אליך אלא משדרים מעין הרמוניה. אולי בגלל ההתרגשות מן החתונה, אולי בגלל סבינה שנעה בעצבנות לצידי ואולי בגלל סבתי שאיבדה את כל משפחתה במהלך השואה, רק בגלל עובדת היותה יהודייה, אני לא יודעת מה מכל אלה גרם לעיוורון צבעים זמני. הרחובות התקלפו מצבעם וקיבלו גוון חום אפור כאילו היו גלויה מפעם. כאן בני משפחתי חיו, סבלו ולבסוף מצאו או נשלחו אל מותם. והנה כשמונים שנים אחרי, נצר למשפחתם חוזר למקום הזה כדי להעמיד צאצאים חדשים, יחד עם בן המקום כאילו כלום לא קרה. מוחקת היסטוריה מזוויעה, בלי להניד עפעף. ואולי בילי הנידה עפעף או אפילו שניים אבל בסופו של דבר בחרה להתכחש לעברה ולהתחתן עם בן לאומה הגרמנית שאינה ידועה בחיבתה הגדולה לאומה היהודית ולא משנה כמה נחמדים הם מנסים להצטייר היום. מערבבים במבחנה האנושית גנטיקה יהודית וגרמנית, ובציפייה דרוכה ממתינים לתוצאת הניסוי.
נזכרתי בסבתא שלי, אותה פגשתי פעמים בודדות בלבד במהלך ילדותי, ובדברים שהייתה חוזרת ואומרת רגע לפני שהייתה נכנסת לאחד מההתקפים הדמנטיים שלה : " 300 שנה הגרמנים שנאו אותנו, אז מה אנחנו בכלל מתפלאים שהייתה שואה? הם בסה"כ מצאו דרך קצת יותר יצירתית להתעלל בנו ולקחת לנו את הכסף."
מה היה חטאם הגדול כל כך של דורי דורות של אנשים, שגרם לכך שהיו מוכרחים להשפיל, להכאיב, להמית אותנו. ולתחושתי האינטואיטיבית, אם כי בינתיים הבלתי מבוססת, היו שמחים מאוד אם לא הייתי נמצאת בסמיכות כל כך גדולה אליהם ומזהמת את האוויר הגרמני שהם נושמים.
סבתי חיה בארצות הברית, והייתה מגיעה בדרך כלל בחופשות הקיץ מבית הספר כדי לבקר אותנו. היא הייתה אשה מאוד מרשימה, דעתנית ותמיד הקפידה לשמור על ריחוק מסוים. היא ניהלה רשת של בתי קפה בארצות הברית וכנראה משם הגיעה החיבה העזה שלי למשקה החום. בכל השעות, המעטות מדי לטעמי, שבילינו יחדיו הספיקה לספר לי סיפורים רבים על משפחתה שנספתה בשואה ואיזו שושלת מפוארת זו הייתה. השם מנדלסון נזרק רבות לאוויר, כן זה שהיה פילוסוף ונכדו המוזיקאי, אך מכיוון שהייתי בסך הכול ילדה הבנתי את חשיבותם של הסיפורים שסיפרה רק באופן כללי. לא את המלים עצמן אלא את האווירה, הטון, המבט בעיניים, הכעס, הכאב והעצב שנלוו כל פעם שהייתה מזכירה את תקופת מלחמת העולם השנייה.
"המשפחה שלי הגיעה לברלין מעיר לא רחוקה מערבית אליה, שבה הקהילה היהודית הייתה נחשלת יחסית וסגורה בתוך עצמה. הם חשבו שהגיעו למקום מתקדם ומבטיח, אבל לדאבונם גילו מהר מדי שגן עדן זה לא. כל דבר היה קשה. להשיג פרנסה היה קשה, למצוא בית היה קשה, הצלחת להשיג פרנסה ובית, השלטונות הפרוסים היו לוקחים מיסים כפולים ומשולשים ממך בגלל היותך יהודי. רצית להתקדם ולהשיג משרה בכירה יותר בעיר או אפילו ללמוד, לא יכולת או שהוגבלת והתייחסו אליך כאל יצור נחות. תורת הגזע הייתה ברקע כל הזמן, ותחזקה את התיעוב והשנאה ליהודים. לעומת זאת, את הבנות שלנו הם אהבו וחמדו לצון. הנשים הגרמניות היו אמנם בהירות יותר, בלונדיניות ועיניהן כחולות, אך תווי פניהן היו גסים ואילו הבנות היהודיות היו עדינות ויפות ועל שום כך הצליחו לא פעם להפוך גזירות קשות שניחתו על היהודים חדשות לבקרים. תזכרי תמיד שהנשים היו אלו שהצילו את השושלת שלך".
והיום אישה יהודייה אחת הולכת לקשור את חייה בחייו של גבר גרמני אחד ובכך לגזור את עתידן של שתי המשפחות ואולי אפילו להטיל קלון לפחות על אחת מהן.
"במה את עוסקת?" לוקאס קטע את ערעוריי.
סבינה זזה בכיסא שלה לכיווני, מוחצת אותי, כנראה בכוונה, אל צדה של מונית השירות.
"בעברי עסקתי בעריכת דין וכיום אני הבעלים והמנהלת של בית קפה קטן נחמד ונעים בתל אביב" עניתי בנימוס.
"וואו" ניכר שהוא התפעל מכישוריי המגוונים והתמקד במשלח ידי האחרון "לא מסובך לנהל עסק בתחום המזון כעת כשמשבר כלכלי ומשבר מזון פוקד את העולם?" לוקאס הפנה כעת את פלג גופו העליון אליי.
מוזר, לא הבחנתי בכך שסבינה גדולת מימדים, להיפך היא הייתה חטובה לכל הדעות. חשתי שהישיבה לצידה הולכת ונעשית בלתי נסבלת מרגע לרגע ככל שהשיחה ביני ובין לוקאס מתפתחת.
"קשה זה ברור, המחירים עולים, הרווחים יורדים ואנחנו צריכים כל הזמן להיות יצירתיים באוכל, במגוון, בעיצוב בשיווק."
"אני לא דואגת לך" סבינה העירה וציחקקה "את נראית לי אחת שמסתדרת עם אתגרים" חייכה אליי וסיננה עוד משהו בגרמנית שמהכרות מאוד שטחית עם השפה נשמע כמו "ועם כסף."
"גם אני לא דואגת" עניתי שוב בנימוס " במקרה הכי גרוע אחזור לעסוק בעריכת דין, עיסוק שבחרתי לעזוב למרות הכסף הרב שיכולתי לעשות, לטובת עיסוק לנשמה. ואם לא ציינתי קודם אז בזמני הפנוי אני כותבת לילדים."
סבינה נראתה קצת כעוסה. לא נורא יעבור לה ובכל מקרה אחרי היום רוב הסיכויים שלא אראה אותה יותר בחיים.
"מרשים ביותר" לוקאס נראה מאוד מתעניין.
"לוקאס מה אתה עושה? הבנתי שאתה מרצה ופעיל חברתי?" הראיתי התעניינות בחזרה.
"אני פרופסור לספרות גרמנית" נראה היה שהוא מתנפח " ופעיל למען זכויות בני המיעוטים כאן בברלין."
"למה בכלל צריך לפעול למען בני מיעוטים בברלין. מישהו פועל נגדם?" שאלתי בהתרסה.
"דריה נכון?" עיניו של לוקאס חרכו אותי כעת "את נראית לי בחורה יהודייה פקחית." הרגשתי שהוא מדגיש את המילה יהודייה יתר על המידה, אך ייתכן שמדובר ברגישות יתר. "גרמניה משווקת את עצמה כמדינה רב תרבותית, פתוחה ומקבלת את כולם. אבל עדיין יש אנשים שקשה להם להתמודד עם כל המגוון הזה."
"ברור, יש אנשים שקשה להם לעכל את העובדה שכל בני האדם שווים ויש לאפשר להם זכויות שוות. אני נוטה לייחס לאנשים שכמותם בורות וטיפשות" מבטי היה עז לא פחות משלו.
אם לסבינה היו האמצעים המתאימים, היא הייתה דוקרת אותי באותו רגע, ככל הנראה.
"הגענו" הכריז נהג המונית.
"כל כך מהר?" ויקטוריה אמרה בקרירות אופיינית.
אני חושדת שגם היא לא ממש מרגישה בנוח עם האירוע, והייתה שמחה אם בדרך נס היה נדחה או אפילו מתבטל. נסיעה מהירה פירושה שממש בעוד כמה דקות יחל הטקס ואז כבר לא יהיה ניתן לסגת מן הקטסטרופה המתרגשת ובאה עליה.