תרבות גבוהה חלק א' – תל אביב/ברלין 2022 פרק חמישי

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

5. לצאת בשאלה ולקבל תשובה.

נשכבתי במרכז המיטה בחדר המלון, פשוטת איברים ועייפה מעט מהדרך. בהיתי בתקרה כמה שניות ואז עברתי לעמוד את טיבו של החדר שקיבלתי. החדר הוזמן על ידי אחותי ובעלה לעתיד, אלכס, לרגל חתונתם. כל האורחים מהצד של אלכס התארחו יחד איתי באותו מלון. ברור שלי לא היה מושג מי הם וגם אני להם הייתי בגדר תעלומה. ויצא שטוב שכך.
מקלחת מרעננת ומרגיעה הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה. ניצלתי את הזמן לבד, הרחק מההמולה הביתית הרגילה, הנוכחות המתוקה מרה של אריק, הלקוחות בבית הקפה והמו"ל המעצבן שדוחק בי להוציא את ספר הילדים הבא, פרוייקט חדש שהשקעתי בו את מרצי. מילים תמיד הלהיבו אותי, לכן לא פלא שאת לימודי התואר הראשון עשיתי בבית הספר למשפטים. כפל המשמעות, או המשמעיות הנסתרות מן העין ריתקו אותי ועכשיו החלטתי להעביר את האהבה שלי לסיפורת גם לדור הצעיר בתקווה שמשהו מהאהבה הזו ידבק גם בילדיי הפרטיים.
התענגתי על מגעו הנעים של הקצף בעורי, המים החמימים, המוזיקה השקטה ברקע של "הבוס" – 'Secret Garden', צ'יזי ואפקטיבי.
התכוננתי להעביר כך, צפה בעולם של בועות ריחות סבוניים ופנטזיות מסעירות, לפחות שעה עד שאצטרך להתכונן לקראת המפגש עם בילי ואלכס, אלא שצליל ההודעות הטלפוני המוכר שאיני מעיזה להתעלם ממנו, ניתק אותי מחלומותיי בהקיץ.
לקחתי את הנייד לידיי וניסיתי להבין את פשר ההודעה:
"מה מספר החדר שלך במלון דידי?" נכתב בהודעה מרפאל.
"48?" כתבתי ומיד הוספתי "למה אתה שואל?".
"אני צריך לדעת." נקישה ברורה ועוצמתית נשמעה מכיוון דלת הכניסה לחדרי.
התרוממתי בבהלה קלה מתוך המים החמימים שמילאו את האמבטיה ויצאתי מתוכה בזהירות, תוך כדי הליכה אירגנתי בצורת טורבן, מגבת על שיערי, התעטפתי בחלוק נעים ולבן, נעלתי כפכפים לבנים, מתנת בית המלון, והגעתי עד לפתחו של החדר לפתוח את הדלת למי שזה לא יהיה שהפריע לי בזמן המקודש שלי.
למרבה תדהמתי מצידה השני של הדלת עמד לא אחר מאשר רפאל.
"הפתעה" הוא אמר בקולו הנמוך והסקסי ואני נותרתי נטועה במקומי.
"רפאל, מה אתה עושה כאן?" הייתי המומה בהחלט.
"דידי הייתי מהמר לפי התגובה שלך שאת לא הכי שמחה לראות אותי" רפאל נמשך בחוזקה על ידי לתוך החדר.
"אני שמחה מאוד" עמדתי עוד שנייה על מפתן הדלת מסתכלת ימינה ושמאלה משני צידי הפרוזדור "אני פשוט נמצאת במלון עם עוד בני משפחה שאין לי Fucking מושג מי הם, ואני לא רוצה להישרף דווקא בברלין" נאנחתי "זה יהיה משעשע שדווקא בבירת הזימה העולמית, הניאוף שלי יתגלה ויוקיעו אותי על כך."
רפאל היה בחור ספונטני.
המאהב הספונטני שלי.
הכרנו בבית הקפה שלי כשהגשתי לו אספרסו קצר וקרואסון עם חמאה ושקדים.
בחיים לא הייתי חושבת שיקרה משהו בינינו.
הוא היה לבוש בגדים שחורים ומגבעת שחורה והיו לו זקן ופאות – בקיצור הוא היה חרדי.
אפשר היה לראות שיש לו מתחת לכל השיער והבגדים פוטנציאל רב, אבל לא היה זה מתפקידי וגם לא מענייני לנקות מעליו את כל השכבות ולגלות את הפנינה שהסתתרה אי שם מתחת.
שבועיים לאחר מכן רפאל חזר לבית הקפה בלוק שונה לחלוטין.
הוא לבש ג'ינס דהוי, טי שירט כחולה סנדלי שורש וכל הסממנים שהיו שם בפעם הקודמת והדגישו את חרדיותו, נעלמו כלא היו.
"או וואו" התפעלתי " מי חטף אותך? אני רוצה למסור לו ברכות חמות ותודה."
גיחכתי והסמקתי קלות. רפאל היה פשוט חתיך.
"אף אחד לא חטף אותי, בכל אופן, לא חטף אותי בזמן האחרון. אם כבר אני מרגיש שאני דווקא משתחרר מהשבי שהייתי כלוא בו שנים."
הוא היה גבוה, שיערו היה שטני וגלי, עיניו בהירות ירוקות או כחולות לא כל כך היה ברור, שערות בהירות בצבצו מהמפתח של חולצתו, ולמרות שלא נראה לי שיש משקולות בישיבה הוא היה בנוי לתלפיות.
בלעתי רוק ורפאל נראה משועשע מכל העניין אבל לא ניצל את המצב לטובתו. הוא הזמין אספרסו קצר וקרואסון חמאה עם שקדים ונשאר גם כשהייתי צריכה לסגור את המקום.
"נהניתי כל כך לדבר אתך" רפאל פשוט זרח "לא חשבתי שלשוחח עם אישה יכול להיות כל כך מעשיר ונעים."
"תופתע בכמה דברים נוספים אני יכולה להפתיע אותך." קרצתי ובתוכי שמחתי על התעוזה שהפגנתי במשפט אחד.
רפאל הפך להיות לקוח קבוע של בית הקפה שלי, בעיקר בסופי היום. היינו יושבים על כוס אספרסו וקפוצ'ינו ומדברים על הכול: על משפחה, פוליטיקה, לימודים וקריירה, אהבה וזוגיות. לא היה נושא שלא חלשנו ולשנו אותו באמצעות מילים. רפאל התגלה כבחור רהוט אינטליגנטי בעל דעות מבוססות ולא רק פנים יפות.
הוא החליט לצאת בשאלה כבר לפני חצי שנה אבל בגלל ההשלכות של מעשיו וההבנה שזה כנראה יגרור ניתוק מוחלט מבני משפחתו, הוא המתין עוד קצת. כדי להיות בטוח במאת האחוזים.
ועכשיו הוא היה כאן איתי, מחוץ לכול מחויבות וזמנים מוגדרים ולחוצים של משפחה ועבודה.
ללא הצורך להתגנב או לחפש לעצמנו מקום מסתור לפעילות האירובית שלנו.
אם יש גן עדן זה ודאי כאן ואולי כדאי שאצא מן ההלם שלי ואנצל את ההטבות הנלוות כולל ביס גדול ורעבתני בפרי האסור.
רפאל קלט את הרעב בעיניים שלי, קילף מעליי במיומנות את חלוק הרחצה, משך את המגבת הקטנה והמאורגנת על ראשי ודחף אותי למיטה, מחליק בלשונו החקרנית על קימוריי ומגיע לתלולית החמימה שבין ירכיי. הוא מצץ אותה במיומנות ודחק את לשונו כנגדי בעדינות ובפראיות בו זמנית. ביד מיומנת פתח את רוכסן מכנסיו וזרק אותם מעליו יחד עם שאר פרטי בגדיו המיותרים. הוא נשכב מעליי ואז הפך אותי כך שהייתי מעליו.
התיישבתי עליו והרגשתי כיצד איברו מתקשח בתוכי. התנועענו בישיבה יחדיו באותו קצב, רפאל מפעיל התנגדות בידיו בזמן שהוא נדחק לתוכי. חשתי את החום הרב שנוצר מהמגע בינינו. זיעה קרה הצטברה על גבי והעונג התקדם לאורך כל גופי והתכנס לחלק התחתון של בטני.
גמרנו ביחד והרגשתי כל כך טוב, אלא שידעתי שעל כל הטוב הזה אשלם מתישהו בהמשך הדרך. בזמן שרפאל התארגן ולבש את בגדיו הבטתי בו וחשבתי שהוא התגשמות חלומותיי הרטובים, מימוש הפנטזיות והתשוקות הכמוסות שלי. רפאל היה צעיר וחיוני כפי שהיינו אריק ואני לפני כמה שנים, מלאי סקרנות לחיים כמו ילד שהרגע התחיל ללכת, רוצה להגיע לכל מקום, לגעת ולטעום מכל מה שאפשר. ואין בו, ברפאל, פחד מכלום – הרי הישות המפחידה ביותר בכל היקום כבר לא מאיימת עליו כבעבר. הקסם הזה שגורם לך להרגיש מוגן ובטוח תמיד, היה גם מאיים ומסוכן, כזה הוא האלוהים, של חלקנו בכל מקרה.
אלא שבחיים אין ארוחות חינם וקצת כמו עם מס הכנסה – אם אתה צובר הכנסות לא מדווחות בסוף תקבל קנס כואב. פנטזיות נועדו להישאר מדומיינות ולא מציאותיות, כי אז הן כבר לא פנטזיות. ואלוהים, גורל או קארמה סופם להתהפך עליך ולתבוע את חלקם מתוך חייך.