תרבות גבוהה חלק א' – תל אביב/ברלין 2022 פרק אחד עשר

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

11. שיעבור טוב וטוב שיעבור.

בית העירייה בו עמדה להתקיים החתונה היה מבנה צנוע יחסית. קומה אחת וגרם מדרגות אחד שמוביל משביל הגישה המטופח, שלצדדיו נשתלו פרחים בצבעים ססגוניים של ורוד, צהוב, לבן ואדום לפתחו של הבית. המבנה היה צבוע בצבע קרם בהיר, מסגרות החלון היו צבועות בוורוד עתיק ולחלונות הרעפים המיושנים, היה צבע קרמי בהיר. על עדן החלון היו תלויות אדניות צבועות בירוק בקבוק וגם בהן נשתלו פרחים בשלל גוונים של ורוד ואדום. הגג עשוי רעפים בחום אדמדם. צמוד למבנה הייתה רחבה מטופחת של דשא ועצי נוי ושביל הגישה למדרגות היה מרוצף אבנים קטנות. בסך הכול הבית העירייה נראה כמבנה טיפוסי ברחוב צדדי של ברלין.
המתנו, כארבעים מוזמנים לבואם של הכלה, החתן והורי הכלה.
"אני מבינה שיש לכן גם אח. הוא לא יכול היה להגיע?" סבינה שאלה וכל הנוכחים הקרובים אלינו סובבו את ראשם בהמתנה לתשובה.
"לצערי לא, בגלל העבודה" גייסתי את כל כוחותיי ונימוסיי כדי לגרום לתשובה להישמע הכי מובנית מאליה, משמיטה פרט חשוב ביותר, ששבר את רגלו לפני ימים אחדים, כי מה זה עניינם בכלל.
"אחותו מתחתנת והוא לא יכול להגיע בגלל עבודה?" מישהו מבין האנשים שעמדו סביבי זרק באנגלית, משמע הדבר כוון לאוזניי, אחרת היה נאמר מן הסתם בגרמנית.
ניסיתי לקלוט מי מבין הסובבים דאג לומר את הדברים, אך ללא הצלחה. הרגשתי כמו עכבר שנלכד במלכודת אכזרית ואין לו שום סיכוי להשתחרר. מיהם כל האנשים האלה שאני נאלצת להמתין עמם לבואם של בני משפחתי, שיחיו, ומדוע נגזר עליי לסבול כל כך.
"ומה עושה אחיך?" שאלה בנימוס אנה, אחת מאחיותיה של ויקטוריה.
"אחי מורה לאנגלית."
"והאנגלית שלו טובה יותר?" לורה האחות הקטנה של ויקטוריה שאלה ועקצה בו זמנית.
"האנגלית שלו מצוינת" איבדתי סבלנות לכל השיחה הזאת.
"אני מקווה שהכול בסדר אתם, הם מתעכבים ממש" לוקאס הגיח לפתע מאי שם, נעמד בסמיכות אליי והצטרף או יש לומר התנחל בתוך השיחה.
לפתע הורגשה התרוממות רוח בין האורחים הגרמנים, חיוכים ופרצי שמחה קצרים.
"אלכס" והמשך המשפט נאמר בגרמנית על ידי ויקטוריה.
חלק מחברי הקבוצה הצטופפו סביבו מחבקים, או טופחים לו על השכם.
אלכס בחור נאה בסך הכול, גבוה מעט מן הממוצע הגברי, נאמר כמאה ושמונים סנטימטרים, שיער שטני בהיר כמעט בלונדיני, עיניים בצבע כחול עמוק כמי האוקיינוסים ועם נגיעות חנוניות בשל הרכבת משקפיים עבי מסגרת ושחורים, לבוש בחליפת שלושה חלקים בצבע אפור בהיר, חולצה מכופתרת לבנה ופפיון בצבע כחול כהה. הוא החזיר חיבוקים לחלק מן האורחים, לחץ ידיים לאחרים והתקרב לכיוון הקבוצה שהייתי לחלק ממנה.
הוא אמר כמה מלים בגרמנית ללוקאס, אביו, ואז הם התחבקו בחום. המחווה הפתיעה אותי. פעם נוספת הגרמנים האלה מפגינים חום שלדעתי אינו ממש מאפיין אותם ביום יום, אבל מה אני מבינה בכלל בגרמנים ובגרמניות.
אלכס השתחרר מן החיבוק ופנה אליי כדי ללחוץ את ידי.
"זאת דריה, אחות של בילי" לוקאס הציג אותי, כאילו לא יכולתי לעשות זאת בעצמי.
"נעים מאוד" חייכתי ולחצתי את ידו "מזל טוב" אמרתי במבטא יהודי כבד.
אלכס חייך "רואים שאת אחות של הכלה, יפה כמוה" הוא חילק מחמאה ואני הסמקתי קלות.
"הכלה כבר הגיעה?" הוא שאל את הנוכחים בגרמנית.
"חשבנו שאתם ביחד" גם ויקטוריה הצטרפה לשיחה.
"לא" אלכס נראה מודאג "קבענו שבילי תגיע יחד עם הוריה ואני אגיע ישר לכאן."
"הם עדיין לא הגיעו" אנה טרחה להזכיר שוב את מה שכולם כבר בוודאי הבחינו בו די ממזמן.
"אמא של בילי, דפנה, הייתה צריכה להתארגן על תסרוקת אז הם הלכו לספר ליד המלון שלהם. למיטב ידיעתי הם קבעו את התור מוקדם בבוקר."
"טוב, נקווה שהאמא של הכלה הצליחה להתארגן" לורה גיחכה.
הדקות נקפו, וכל הנוכחים נאלצו להמשיך בשיחה בטלה על בית הקפה ומחירי חומרי הגלם.
עניתי על כל שאלה שנשאלתי וניסיתי לעורר עניין במצוקות של בעלי בתי קפה באשר הם, אבל עם כל הכריזמה ויכולתי לספר סיפור, היה קשה שלא להבחין בקוצר הרוח של כולם.
לבסוף לאחר עוד כשלושים דקות ובאיחור של חמישים דקות בסך הכול הגיעו הכלה והוריה.
בילי, הייתה יפה כתמיד, שתי צמות חומות עיטרו את קדמת ראשה ונשזרו זו בזו מאחור כשפרחים קטנים מקשטים את הצמה שנוצרה והונחה על שאר שיערה הפזור.
שמלתה הייתה בצבע שמנת, מחוך צמוד וממנו נשפך בד משי עדין ממתניה ועד לקרסוליה. נעלי עקב עדינות בגוון אחר של שמנת, בהיר יותר לרגליה ועל צווארה הונחה שרשרת עם תליון בזהב ורוד שעבר במשפחתה של אמי במשך ארבעה דורות, עוד מלפני ימי מלחמת העולם הראשונה.
לגבי הוריי, ניסיתי להבין מה עובר עליהם והאם הם עשו מעשיהם להכעיס בכוונה.
התלבטתי האם הם התלבשו כמיטב המסורת הצוענית, או אולי כפליטים מאושוויץ ויש פה עקיצה לכל המשתתפים כולל לבתם.
הניגוד המוחלט בין הבגדים בעלי הגוון השחור אפור חסר החיים שלהם לבין הצבעוניות הפסטלית הנעימה של שאר המשתתפים הייתה בולטת במיוחד.
אבל הדבר שמשך את תשומת ליבי במיוחד היו הנעליים.
מה לכל הרוחות הם חשבו לעצמם ומדוע בילי לא עשתה עם זה כלום?
אבי לבש נעלי ספורט, לפי הסמל שזיהיתי היה מדובר במותג ישראלי כלשהו – כנראה כדי שיספק את היציבות הדרושה לאירוע. אמי לעומת זאת גרבה גרביי צמר ונעלה כפכפים כעורים שחורים, אולי היא התכוננה לצעוד קילומטרים רבים בשלג. מישהו היה צריך לומר לה שעם כפכפים היא לא תגיע רחוק.
"מה שלומכם? למה התעכבתם כל כך הרבה?" שאלתי מתעלמת מהסטיילינג המזעזע שניצב מולי.
"הספר קיבל אותנו באיחור של חצי שעה, הנעליים של אמא התפרקו והיינו צריכים לחפש נעליים חלופיות" אבי הסביר ועצר לקחת אוויר.
"וזה הפתרון הסופי שמצאתם?" הצבעתי לכיוון רגליה של אמי.
אבי התעלם והמשיך "ולבסוף המונית שלנו נסעה בצורה איטית כל כך שאני די בטוח שהנהג עשה זאת בכוונה."
הבטתי בהם בריכוז, מנסה לארגן לעצמי את המחשבות ומבינה מה הולך לקרות בשעות הקרובות. אם לא הייתי קשורה בקשרי דם לבילי זה הייתה יכולה להיות חוויה אנתרופולוגית משעשעת, אך לצערי איני בלתי מעורבת או צופה אובייקטיבית.
חיבקתי את בילי ממושכות " מזל טוב אחותי הקטנה, הוא נראה בחור טוב" לחשתי לאוזנה.
בילי התנתקה מהחיבוק ראשונה, התרחקה מעט, הביטה לתוך עיניי ולחשה "תודה".
ידעתי כמה חשוב לה שאני נמצאת ואולי אצליח לגרום לכך שהאירוע ירגיש לה קצת יותר נורמלי, אולי אצליח לייפות את המשפחתיות ההזויה שלה שלי ושל מקס אחינו הנעדר.