תראה אותם מתים – חלק 3

היה אפשר לדעת שהחבורה של ספנסר נכנסה בזכות הרעש. ספנסר תמיד דיבר בקול רם, כאילו הוא שהדברים שיש לו לומר הם חשובים יותר מכל דבר אחר. הוא גם ציפה תמיד שיקשיבו לו, אבל אלה היו ציפיות מציאותיות כי כולם באמת הקשיבו לו. מעבר לכך, גם אם ספנסר היה מדבר בטון רגיל, עדיין היה מאוד פשוט להבחין בו. הוא היה גבוה מאוד, בערך מטר תשעים, והתנשא מעל כל השאר לפחות בראש שלם. הוא תמיד הלך בראש מורם ובגו זקוף, סוג של יציבה שיש לאנשים שטובים בהרבצות, ושיוכלו לפרק אותך אם רק רצו בכך. ולמרות זאת, אדי מעולם לא ראה את ספנסר מרביץ למישהו. זה לא היה הסגנון שלו ממש. הוא נטה להפיל על אנשים אחרים את העבודה השחורה.

ספנסר נכנס ראשון, מוביל את החבורה שלו פנימה, בעודו מספר על איזו התערבות שהוא קיים עם הביריון האישי שלו, קודי. כל השאר הקשיבו לו מרותקים, בזמן שהוא ניגש והתיישב על יד השולחן הכי מרכזי בנונשלנטיות.

״אז אני אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות שלוש מאות וחמישים שכיבות סמיכה בלי הפסקות, כי זה בלתי אפשרי, למרות כל הכושר הזה שהוא עושה כל הזמן. נואה, לך להביא לי ולקודי דייסה. תבקש מטרנז שתערבב אותה לפני.״

נואה, נער נמוך וחייכן בן שתים עשרה, הלך להביא לספנסר ולקודי את המנות שלהם. השאר הלכו אחריו לקחת לעצמם ארוחת בוקר. אדי בהה בגברת טרנז מחלקת להם קערות דייסה.

״בכל מקרה,״ ספנסר פנה עכשיו אל קודי. ״אף אחד לא מערער עלי. אפילו לא אתה עם השרירים הגדולים האלה שלך. ואני קבעתי את השיא הקודם, שלוש מאות.״

״תסתום, אתה יודע שיכלתי לעשות יותר,״ קודי ישב עם הגב לאדי, וכנראה הזעיף את הפנים המנומשות שלו. ״פשוט נמאס לי. זה היה משעמם.״

״אלה רק תירוצים.״

״אלה לא תירוצים! זה היה ממש משעמם.״

״אתה משקיע בספורט הרבה יותר ממני ועדיין נכשלת. לכן אלה תירוצים. שקרן.״

״פעם הבאה נעשה משהו מעניין יותר. כמו ריצה. מתערב שאני ארוץ יותר מהר ממך. לא, בעצם, מכות. אני אכסח אותך במכות. בוא מולי אחד על אחד ואני אקרע לך ת׳צורה עד שכולך תהיה דם.״

ספנסר גלגל את עיניו. ״אנחנו לא עומדים ללכת מכות. תוציא את הכעס שלך על אנשים אחרים. בעיקר על אנשים שמגיע להם.״

כמה ילדים צעירים יותר סיימו לאכול והלכו להחזיר את הקערות שלהם למטבח. נואה, ההוא שמחייך יותר מדי, הגיש לספנסר ולקודי את קערות הדייסה שלהם, וספנסר הסתובב ובחן את כל חבורת השפוטים שלו.

״סם 1, סם 2, בואו תשבו כאן. נואה, תשב אתה ליד קודי. טומי, אתה יושב לידי.״ הוא אמר, והם הנהנו והתיישבו כולם במקומות שהוא הורה להם. טומ הסמיק מזה שהוא יושב ליד ספנסר. זה היה כבוד מיוחד.

ספנסר המשיך לדבר על ההתערבות המטופשת ההיא, ואדי המשיך להסתכל עליהם ולהקשיב בחצי-אוזן, דוחס באי חשק את כפות הדייסה האחרונות שלו לחדר. כשסיים, יצא מהחדר והשאיר את הקערות שלו ושל מקס על השולחן. איזו חבורה של מטומטמים, הוא חשב לעצמו. לאף אחד כאן אין שום דבר מעניין בראש. זה כאילו הוא, אדי, היה הנורמלי היחיד.

מאוחר יותר, בשיעור הספורט, אדי ישב מתחת לעץ האלון והסתכל על הבנים הולכים מכות. קולוני, שהיה האחראי, לא ממש התערב, אבל הפריד בינהם ברגע שדברים נהיו אלימים מדי. הוא היה אדם מאוד אדיש, ולא נהג לנקוט יוזמה. לפעמים אדי השווה אותו בראש שלו לסלע – שניהם יושבים במקום רוב הזמן, לא עושים יותר מדי, ואי אפשר לראות שם רגש על הפרצוף שלהם. קולוני לימד את הצעירים יותר קצת טכניקות היאבקות בסיסיות, אבל ברגע שהיתומים הגיעו לגיל שתים עשרה, הוא די נתן להם לעשות את מה שבא להם, כל עוד זה לא משהו שיגרום לטרנז להתפרץ עליו אחר כך.

היה מעניין לראות את הבנים נלחמים, כי הדרך שבה הם נאבקו איפשרה לאדי ללמוד דברים חדשים על האישיות שלהם. הקרב הנוכחי, נניח, שהיה בין קודי הביריון של ספנסר לבין זאיין, נער אלים בן 14 שהסתובב עם יתומים צעירים יותר, היה מהיר, אגרסיבי, ומאוד אלים. שני הצדדים לא השתמשו ביותר מדי אסטרטגיה, והיה ניכר שהם חשבו יותר עם האגרופים שלהם מאשר עם החלקים הקטנים בגולגולת שמכונים ״מוח״. זאיין היה יותר מהיר מקודי, והאגרופים שלו הונחתו בזריזות אחד אחרי השני, אבל קודי היה חזק יותר והשתמש בטכניקת לחימה נכונה יותר. כרגע הם היו במצב די שיוויוני, אבל אדי שיער שבקרוב מאוד קודי יגיע ליתרון, בגלל שהמכות שלו היו הרבה יותר מדויקות. הדרך היחידה שזאיין היה יכול להוביל בסיטואציה המפסידה הזו הייתה לנצל את היתרון היחסי שלו ולנסות להתיש את קודי עם הזריזות שלו. בכל מקרה, זה לא שינה שום דבר, כי אף אחד משני הצדדים לא שם לב למה שאדי ראה בקלות.

היו גם את הנערים שלא השתתפו בקרבות. טומי, הילד התינוקי שספנסר התנהג כאילו היה חיית המחמד שלו, אפילו לא נכח בשיעורי הספורט. ספנסר נהג להרחיק אותו משם כמו מאש. הוא האמין שצפייה באקטים אלימים תהרוס את התמימות של טומי לנצח, ושטומי הוא מין יצירת אומנות כזו שאסור לחלל. הוא אפילו לא הסכים לדבר על אלימות ליד טומי. בדרך כלל, כשהיה מדבר על משהו לא הולם שכזה וטומי היה מגיע, הוא היה מחליף נושא שיחה במהירות, או פשוט מכריח את טומי ללכת לחדר אחר.

עוד מישהו שאף פעם לא נלחם היה מקס. כרגע, מקס ישב על חלקת הדשא שצמח פרא והסתכל על הרגליים השחומות והשמנמנות שלו. הידיים שלו תלשו עלעלים בהיסח הדעת וקרעו אותם, והעיניים שלו היו טיפה אדומות. לפתע הוא הרים את ראשו מהאדמה ויצר קשר עין עם אדי. המבט שלו היה כמעט זהה למבט שניבט מעיניו בבוקר. אדי הרגיש מובך מזה שמקס תפס אותו מביט בו, וחזר להסתכל על הקרב.

קודי הספיק להנחית כמה מהלומות רציניות בינתיים, וזאיין מצא את עצמו נסוג לאחור, כבר לא מסוגל להרביץ במהירות שהוא הרביץ בה קודם. הטכניקה שלו נהייתה אפילו יותר מרושלת, והמכות החזקות של קודי הוציאו לו את האוויר מהריאות והוא התקשה להסדיר את הנשימה שלו. קודי ניצל את האיטיות של זאיין והכה אותו בעוצמה בסנטר, גורם לראש של זאיין לעוף לאחור. זאיין התרסק על הרצפה. הוא התקשה לזוז, והסנטר שלו דימם. גם היד של קודי הייתה מלאה בדם של זאיין.
קודי חייך חיוך מנומש מלא אנדרנלין, ניקה את הדם על החולצה שלו, והסיט שיער כתמתם ומזיע מהעיניים שלו. הוא הסתכל על זאיין השוכב על הרצפה בשמחה.

״קרב טוב! עוד מישהו?״

אדי הסתכל קדימה בפנים חסרות הבעה. ברור שהוא זכה ליתרון בסוף.

בערב של אותו היום, אדי מצא את עצמו הולך לחדר הטלוויזיה, רק כי לא היה לו משהו יותר טוב לעשות.

חדר הטלוויזיה היה חדר קטן ומאובק בקצה הקומה הראשונה שיכל להכיל בערך עשרה ילדים, ושלא היה בו דבר מלבד טלוויזיה ישנה וכמה כריות ישיבה לא נוחות במיוחד. הטלוויזיה, שהייתה כל כך עתיקה שכנראה שטרנז קיבלה אותה במתנה כתרומה, הייתה בעלת מסך עבה ומעט מפוקסל. הצבע שלה היה אפור והיא הייתה מספיק רחבה בשביל שיהיה אפשר לשים עליה נעל (לא שמישהו אי פעם ניסה את זה).

הישיבות בחדר הטלוויזיה היו בדרך כלל די מעיקות, מכיוון שהיתומים נהגו לבזבז יותר זמן בריבים על מה הם יצפו בטלוויזיה מאשר בפעולת הצפייה עצמה. ובכל זאת, היה בפעולה הזו אלמנט חברתי כלשהו.
למען האמת, לא הייתה ליתומים סיבה ממשית לריב על תוכניות הטלוויזיה בדרך כלל בגלל שהטלוויזיה שידרה מגוון תוכניות מצומצם ממילא. גבררת טרנז לא בזבזה כסף על ערוצים ותוכניות, אז היו להם רק שלוש אפשרויות לבחור מבניהן, שלושת הערוצים היחידים שכל אזרח בארצות הברית יכל לצפות בהם בחינם – ערוץ אחד, ערוץ שתיים, וערוץ מאה וחמש עשרה.

ערוץ אחד היה ערוץ החדשות הרשמי של ארצות הברית. היו לו שידורים שאורכם רבע שעה בכל שעה עגולה, ובנוסף מהדורות בוקר וערב שהיו ארוכות יותר ונמשכו שעה שלמה, משמונה עד תשע. בדרך כלל החדשות ששודרו בערוץ אחד היו משעממות ושטותיות, ועסקו באנשים מעולם הבידור, ובכל הדרמות שהם הכניסו את עצמם לתוכן. לעיתים דיברו שם על נושאים כלכליים- אינפלציה, שינויים בערך הדולר, משבר כזה או אחר. לפעמים היו דיונים על פוליטיקה. אלה, כנראה, היו הדיונים הכי מעניינים. אדי מצא את עצמו מחכה להם. הוא מצא את עצמו יושב לעיתים קרובות מול ערוץ אחד ומקווה לדיונים עסיסיים על פוליטיקה – מדינות מתרסקות, מעצמות שמסתבכות בבעיות. בכל פעם שהופיע משהו כזה, הוא היה יושב לבדו ומנתח את הסיכויים לאפשרות שתבוא מלחמה. תמיד כשדברים לא היו הולכים כשורה לארצות הברית הוא היה מתחיל לקוות, אבל התקוות שלו תמיד התבדו ברגע שהמצב היה משתפר, ושוב לא הייתה מתחילה מלחמה. זה היה נדמה כאילו העולם עושה לו דווקא, וסתם אומרים את כל הדברים הרעים האלה בחדשות בשביל להפחיד למרות שבפועל הכל בסדר.

ערוץ שתיים היה ערוץ מיותר- אף אחד לא אהב אותו. בדרך כלל היו משודרים שם סרטים דוקומנטריים על ציפורים, ולפעמים סרטים ישנים בצרפתית בלי כתוביות. גם הייתה את הטלנובלה ההיא ״amor que quema", שהופיעה שם מאז שאדי זכר את עצמו. היו לה כבר אלפי פרקים, וכל הזמן יצאו חדשים. בכל פעם ששחקן ראשי בטלנובלה ההיא מת במציאות, התסריטאים היו מוצאים סיבה מטופשת למוות שלו בסדרה, והרבה פעמים גם אחת שלא הייתה קשורה בעליל לעלילה שלה. למען האמת, זה היה די מבדר. לפעמים הם צפו בערוץ שתיים רק כדי לצחוק על הסדרה הזו.

ערוץ מאה וחמש עשרה גם היה מיותר בעיני אדי, אבל הקטנים אהבו אותו. זה היה ערוץ הילדים, ובדרך כלל היו בו סדרות מצוירות עם קולות צווחניים ודמויות רעשניות עם עיניים גדולות. אדי מצא את העלילות של הסדרה מאוד צפויות וחזרתיות, היה אפשר להבין בקלות שהיוצרים של הסדרות האלה זילזלו באינטיליגנציה של הצופים שלהן. אבל מצד שני, הוא הבין את היוצרים. אחרי הכל, ילדים הם לא חכמים במיוחד. אפילו הוא לא היה חכם במיוחד כשהוא היה קטן.

כרגע הטלוויזיה הייתה מכוונת על ערוץ שתיים. על המסך הופיעה בחורה יפה עם שיער כהה ופנים מוטרדות, שרצה לאורך חוף הים. הייתה לאדי תחושה שהוא כבר ראה את הסרט הזה בעבר, אבל הוא לא זכר ממנו שום דבר.

הבחורה התחילה לדבר אל עצמה במונולוג פנימי דרמטי. ״האם אספיק להגיע אליו? האם הוא בכלל יוכל להבין את העוצמה בה הלב שלי פועם כאשר אני מתקרבת אליו, ואת זה שאני כמעט לא מסוגלת לנשום כשאני לידו? הו, כמה יפות העיניים של כריסטיאנו, כחולות ומבריקות שכאלה. כרסיטיאנו! אני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר עליו! אני-״

היא בדיוק הסתכלה בדרמטיות אל עבר השקיעה כשמישהו כיבה את הטלוויזיה. אדי סובב את ראשו. זה היה סם 2, המעצבן יותר משני הבנים בבית היתומים שקראו להם סם. סם גילגל את העיניים שלו, האצבע שלו על השלט.

״בחייאת! אל תסתכלו עלי ככה, אני לא יכול לראות את הבולשיט הזה. זה חרא לגמרי.״ הוא אמר כששם לב למבטים המאשימים של כולם מסביב.

״אתה לא רציני! עד שהחלטנו על משהו?״

״תראה איך כולם היו בשקט!״

״זה עוד התחיל להיות מעניין.״

עוד ועוד אנשים התחילו לדבר, עד שכולם התלוננו בו זמנית. היו בחדר בערך שמונה ילדים, אבל מי כמו אדי ידע עד כמה קצת ילדים יכולים להיות רועשים.

״מה אנחנו רואים עכשיו?״

״אני רוצה להמשיך את זה.״

״גם אני.״

״אני רוצה לראות את ערוץ הילדים, הם משדרים את פופקה היום!״

״לא ראינו את החדשות כבר כמה ימים.״

״זה באמת נכון.״

״אבל התחלנו לראות את הסרט הזה ואני רוצה לדעת איך הוא ייגמר.״

״כן. סם 2, איך יכלת לעצור את זה? אנחנו חייבים להמשיך את זה עד הסוף!״

״לא! ושלא תעז להתלונן עלי. אנחנו רואים חדשות!״

״פופקה!״

״סרט!״

״שקט!!״ זה היה ספנסר שבסופו של דבר השתיק את המהומה. ״אתם רבים כמו ילדים קטנים!״

כל האנשים הסתכלו עליו במבוכה, מסמיקים.

״בואו נעשה את זה ככה. הוכחתם לי שאתם לא מספיק בוגרים בשביל לבחור את הסרט שלכם היום. לכן, אני אצטרך לבחור מה אנחנו נראה.״

אדי תהה לעצמו במה ספנסר יבחר. ספנסר גם לא אהב סרטים מהסוג הזה, והיה סביר להניח שהוא יהיה פרקטי מספיק בשביל לראות חדשות. אז חדשות, אם ככה? הוא ממש קיווה שכן. בזמן האחרון היה נראה שנמאס לשאר האנשים מערוץ אחד, והם נרתעו מאוד מלראות דברים משם. בגלל שאף פעם לא הייתה סיטואציה שבה הוא זכה לצפות בטלוויזיה לגמרי לבדו, הוא הגיע למצב שהוא רואה פחות ופחות חדשות. הוא הה משוכנע שאף אחד מהיתומים לא צפה בחדשות כבר לפחות שבועיים, ולמרות שלא אמרו שם דברים חשובים במיוחד, הוא רצה לוודא שהוא לא מפספס שום דבר.

״ולכן,״ הכריז ספנסר, ״אני אתן לטומי לבחור מה אנחנו נראה.״

טומי היה נראה מופתע לגמרי מהאפשרות הזו. הוא הסמיק לגמרי והיה נראה די מבולבל. ספנסר הסתכל עליו בהבעת פנים מעודדת, מנסה להסיח את דעתו מהמבטים המצפים שכל ששת הילדים האחרים נעצו בו.

״אממ.. אני… לא יודע.״ טומי מלמל בשקט, בעודו חושב. ״אפשר לעשות הצבעה.״

ספנסר נשף אוויר מהאף שלו והעביר אצבעות בשיער השחור והארוך שלו. ״מה שאתה אומר. טוב, כל מי שרוצה להמשיך את הסרט, שירים יד.״

שלושה ילדים הרימו ידיים. זה היה יותר מהידיים שהורמו לכל דבר אחר, אז הם המשיכו לראות את הסרט. היה נראה שרוב האנשים בסדר עם זה, חוץ מסם 2 שהיה נראה קצר רוח לכל הפחות. בסופו של דבר, כריסטיאנו התברר בתור איש עסקים ובן הדוד של נסיך אנגליה, והבחורה התבררה בתור אווה, מורה לאנגלית בבית ספר תיכון בצ׳סטר. לקחו להם יותר מארבעים דקות עד לנשיקה בראשונה שלהם, וכמעט סרט שלהם עד ל״אני אוהב אותך״. בסוף הסרט, הוא הציע לה נישואים על הגלגל הענק שבלונדון. כשהם התחבקו שם, מחייכים, והכתוביות עלו על המסך, הם נראו לאדי נורא נורא שמחים.

שמחים, אבל לא בהכרח מאושרים, הוא חשב לעצמו.