תראה אותם מתים – חלק 2

אדי יכל להריח ריחות של בישול מהמטבח שהיה שבקומה השנייה. אלה היו ריחות נעימים, של קינמון נאפה, וזה גרם לו להסיק שגברת טרנז היא לא האחראית על הבישולים היום.
הוא יצא החוצה למסדרון. מימינו, על הקיר, היו שני גזירי עיתון ממסוגרים יפה, תלויים בצורה ישרה.

הראשון היה גדול, מרהיב, כמעט בגודל של כרזה. במרכזו הייתה תמונה ענקית, צבעונית, שכיסתה כמעט את כולו. הופיעו בתמונה עשרות אנשים חוגגים. רובם התחבקו, חלקם הניפו אנשים אחרים באוויר, וחלקם כמו השליכו את עצמם קדימה, בידיים מונפות. היה אפשר לראות את האושר בכל מקום – הוא ניבט מהעיניים של אנשים, מהחיוכים שלהם. היה אפשר כמעט לחוש את האנרגיה של התמונה יוצאת החוצה מהנייר. אדי ידע בדיוק מתי התמונה הזו צולמה – אחרי שהרוסים נכנעו סוף כל סוף, וארצות הברית הוכרזה רשמית כמנצחת במלחמה. אחרי שבע שנים, שבע שנים ארוכות של לחימה, הם קיבלו את החופש שלהם, ארצות הברית הגדולה והמקסימה התברכה בזכות לשכוח סוף כל סוף מכל דברי המלחמה המעיקים האלה.

גזיר העיתון השני, שהיה קטן יותר ומוקף במסגרת כסופה, הציג תמונה בשחור ולבן של גברת טרנז, מלפני כמה שנים, כשהיא הייתה קצת יותר צעירה ומושכת. השיער הכהה שלה, גם אז, היה אסוף על העורף שלה בצמה מהודקת, והמבט שניבט מהעיניים שלה היה רציני וקשוח. הזרועות שלה היו משולבות על החולצה המהוקצעת שלבשה. מלמעלה היה כיתוב באותיות מהודרות. הוא מעולם לא ידע לקרוא, אבל כבר זכר מה היה כתוב שם-

״טיר רידג׳ – מקום חדש ליתומים שכולים בעיירתנו!״ באותיות גדולות ומפונפנות. מתחת לכותרת הזו, הייתה פסקה כתובה בפונט קטן יותר, שגברת טרנז כיסתה בטוש שחור. תמיד סיקרן את אדי לדעת מה היה כתוב שם, אבל היה נדמה שהוא לא עומד לגלות לעולם. ההשערה הטובה ביותר שלו הייתה שהם כתבו שם משהו על טיר רידג׳, הקרב שעליו בית היתומים שלהם נקרא, ואותו האחד בו ההורים שלו עצמו נהרגו, בגלל שהסיפור שעמד מאחורי השם של בית היתומים שלהם הוא ללא ספק די מביש. אבל עדיין, הייתה לו הרגשה שזו לא הייתה הסיבה שגברת טרנז צינזרה את הפוסטר, ושאולי היה איזה משהו נוסף שהוא לא ידע עליו.

המדרגות חרקו בחוזקה בזמן שהוא עלה לקומה השנייה. המטבח היה ממש קרוב למדרגות, וניחוח הבישולים המתוק היה חזק ומתוק להפליא בשלב הזה. אולי אפילו מתוק מדי לטעמו של אדי – ריחות כאלה הציפו אותו וגרמו לו לבחילה. דרך דלת המטבח הפתוחה עד כדי חריץ, הוא יכל לראות את לוסי מהמהמת לעצמה ובוחשת בסיר דייסה עצום ומעלה אדים. השיער החום והמבריק שלה היה פזור והגיע לה עד המותניים, והיא לבשה שמלת עבודה שחורה ורפויה, שלמרות שלא החמיאה לה במיוחד, עדיין איפשרה לאדי להבחין בקימורים שלה. לוסי הייתה רק בת חמש עשרה, צעירה מאדי עצמו בשנה, אבל היא כבר הייתה מפותחת מינית כמו גברת טרנז. אם כבר, השדיים שלה היו אפילו גדולים יותר.

לוסי הייתה נערה מבחוץ שעבדה בבית היתומים לפעמים כדי לממן את המשפחה שלה. היא הייתה עוזרת לגברת טרנז לבשל ולנקות, בדרך כלל בשביל גרושים. לא הרבה כסף, אבל אדי הניח שיש מקומות גרועים יותר שאפשר לעבוד בהם. לפעמים אדי תהה אם לוסי באה לעזור יותר ממה שהיא צריכה ונותנת עוד מעצמה בחינם. אם כן, הוא לא הבין את זה. הוא בחיים לא היה מסכים לעבוד בחינם, זה נשמע כמו אחד הדברים היותר מטומטמים לעשות. ולוסי לא נראתה לו טיפשה, למרות שהיא כנראה עדיין לא שמה לב למבטים שחלק מהבנים נעצו בה.

היא הסתובבה, כנראה שומעת אותו, ונעצה בו מבט מבולבל. הוא מיהר להתרחק מהדלת, ומיקד את המבט שלו במנורת רגל שהייתה ממש בסמוך למטבח. היא הייתה מנורת וינטג׳ שכזו, אחת מהסוג שמקבלים בירושה. היא הייתה מפוארת, מעוטרת בקישוטים מחודדים ומבריקים. האהיל שלה, צהבהב-בהיר, היה מעוטר מלמעלה בראש ברזל משונן. עזבו חרבות, אדי חשב לעצמו, לוחמים אמיתיים נלחמים עם גופי תאורה.

הוא נכנס אל חדר האוכל, שעדיין היה כמעט ריק. כמה ילדים צעירים יותר, בני שמונה או תשע, התגודדו בקצה המרוחק של חדר האוכל. מקס, נער שחור עור בן גילו של אדי, ישב לבדו בשולחן שצמוד לכניסה, משחק בהיסח הדעת בקערת הדייסה הקטנה שלמולו, שהייתה עדיין מלאה. מיס טרנז, כמובן, ישבה כמו נץ מפקח על יד השולחן הגדול שבאמצע חדר האוכל, על יד סיר דייסה לוהט שמלא ברובו, מוכנה לדאוג שכל אחד מהיתומים יקבל מנה אחת בדיוק של דייסה. היא הביטה באדי באדישות כשהוא נכנס. השיער שלה, כמובן, היה אסוף בצמה הדוקה על העורף, אפילו בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר.

אדי החליק את השיער השחור שלו לאחור בעודו מתקרב לשולחן.

״בוקר טוב, גברת טרנז!״ אדי אמר, נועץ מבט בסיר הדייסה. עכשיו, שהתרחק מהמטבח, הריח שלו חזק להיות מתוק במידה הנכונה.

גברת טרנז נעצה בו מבט חצי עייף.

״מותרת לך רק מנה אחת, אדוארד. אין יוצאי דופן.״

״גם לא לאדם מקסים כמוני? תראי איזה רזה ומורעב אני.״

זה היה נכון – אדי באמת היה רזה. רזה, וחיוור, ומבנה הגוף שלו הזכיר קצת רוח רפאים שמעורבבת עם אלף. הוא היה גבוה, אבל שקל פחות מרוב היתומים בטירידג׳, והמרפקים שלו היו מספיק מחודדים בשביל לנצח במלחמות בינלאומיות רק בעזרתם. אבל מבנה הגוף שלו לא היה קשור לרעב. יותר לחילוף חומרים מהיר, כנראה.

״לכל אחד מגיעה רק מנה אחת. עכשיו תיקח את המנה שלך ולך לשבת.״ היא אמרה את המשפט הזה בקוצר רוח, בעודה לוקחת צלחת מערימת הצלחות. היא יצקה לתוכה בערך שתי מצקות של דייסה. תחת האור הצהוב של חדר האוכל, הדייסה נראתה כבר פחות מגרה וקצת יותר דוחה.

אדי בהה בה לשנייה ואז לקח את הצלחת שלו. הוא ידע שאין טעם להתווכח, לכן הוא אפילו לא ניסה לשכנע את גברת טרנז מלכתחילה. גברת טרנז לא הייתה אדם שאפשר לעבוד עליו בקלות. היא הייתה מבוגרת שתלטנית, פיקודית, צעקנית, ומגעילה. לא היה לאדי ברור למה אישה שכזאת הגיעה לנהל בית יתומים, ולפעמים אדי דמיין לעצמו שזה פשוט קרה מחמדנות, או שמישהו הכריח אותה להגיע כי לא הייתה אף אפשרות אחרת, ואז היא פשוט נשארה כי היא אהבה את הכוח.
לכן, הוא העדיף לבזבז את הכוחות שלו על אנשים אחרים.

הוא הרים את הצלחת, שהייתה חמה מלמטה, בזהירות, וניגש אל השולחן של מקס. מקס לא הביט בו, אלא המשיך לנעוץ מבט אומלל בקערת האוכל שלו, כאילו יש בה משהו מרתק.

״שלום.״

עכשיו, כשאדי דיבר אליו, מקס הרים את ראשו. היו לו פנים שמנמנות, עיניים חומות וגדולות, ועור קצת שחום. השיער שלו היה קצר, אבל קצת תלתלים תינוקיים נחו לו על המצח. מקס לא היה נראה צעיר במיוחד, אבל לפעמים אדי עדיין לא האמין שהוא גם בן שש עשרה כמוהו.

״הייבוקרטוב.״ מקס אמר את המילים בטון מהיר וחלש. היה לו קול גבוה ועדין.

אדי חייך חיוך קר.

״מה שלומך הבוקר, מקס?״

״אניבסדר.״ מקס מלמל.

״אתה לא נראה בסדר במיוחד.״

מקס שתק, אז אדי נעץ בו מבט ולחץ עוד יותר.

״מה עובר עליך?״

״כלום, סתם משהו שאמרו בחדשות…״

שתק.

״.. אבל אתה, אתה יודע, זה בטח שום דבר.״ הוא גמגם וחזר לנעוץ את מבטו בצלחת האוכל הכמעט מלאה שלו. אדי הבחין שהוא מרעיד את הרגל שלו.

״כנראה. הם תמיד מזבלים שם בחדשות.״ אדי חייך חיוך קר וקירב את גופו אל מקס.

״היי, קטע מצחיק,״ אדי אמר בלבביות, ״פתאום נזכרתי במשהו שראיתי פעם בחדשות.״

בעודו מדבר, הקול של אדי התחיל לקבל גוון עוקצני. ״אתה יודע, במלחמה נגד רוסיה, הרבה פעמים לא הייתה לאנשים גישה לאוכל. חלק מתו מרעב, חלק נלחמו בשביל קצת לחם יותר ממה שהם נלחמו ברוסים. בערך שליש מהמתים במלחמה מתו מרעב.״

מקס התנמך טיפה בכיסא שלו, הלחיים הכהות שלו טיפה מאדימות, לגוון חום ורדרד.

״אבל אתה יודע מה הם היו אוכלים בקרבות האלה, איזה אוכל הם יכלו להביא איתם למלחמה והיה משביע את כולם?״

הפעם מקס שתק.

״נו, תענה. אני משוכנע שאתה יודע את זה.״

הידיים של מקס התהדקו על שולחן העץ הקטן. העיניים שלו היו כמעט עצומות, והוא חיכך את השיניים שלו אלו באלו. אדי התקרב אליו עוד יותר. בשלב הזה הוא כבר כמעט קם מהשולחן, הישבן שלו באוויר, ופניו היו קרובות כל כך לפנים של מקס שהאפים שלהם כמעט נגעו. הקול של אדי נהפך ללחישה.

״נכון מאוד, מקס. דייסה. הם אכלו דייסה.״

עוד שתיקה.

״אתה אוהב לאכול דייסה, נכון?״

מקס הרים אליו לרגע את עיניו. המבט שלהם התלכד, ומשהו בתוך מקס נשבר. הוא הרחיק את קערת הדייסה ממנו מאגרסיביות, קם מהכיסא שלו במידיות, וברח מחדר האוכל בלי להסתכל לאחור. הבטן השמנמנה שלו הקשתה עליו לרוץ וגרמה לו להיראות מסורבל.

אדי הביט על הילד המתרחק ללא הבעה. הוא הפנה את מבטו אל עבר גברת טרנז, שהביטה לעברו בצמצום עיניים, ופער את עיניו לעברה. כמה כיף לדבר במבטים.
אחרי זה, הוא לקח את הקערה הכמעט מלאה שמקס נטש על השולחן, והטה אותה מעל הקערה שלו, צופה בעונג בנוזל הצמיגי שנשפך לקערה שלו.
פי שתיים דייסה. כמה נחמד. הוא אכל בשתיקה את רובה עד ששאר הילדים הגיעו.