היי, אני כותבת עכשיו ספר בשם "תראה אותם מתים" וחשבתי לשתף אתכם בתהליך הכנת הדראפט הראשון שלו. אני מפרסמת כמה עמודים ביום בקבוצת וואטסאפ ("קהילה"), ככה שאם אתם רוצים להפוך לחלק מהמסע של הספר שלי, אתם מוזמנים לשלוח לי הודעה ואצרף אתכם לשם. הצטרפתי לאתר הזה בגלל שאני מחפשת עוד קוראים ומגיבים לסיפור, אנשים שייתנו לי הערות לגביו בכל פעם שאני מעלה פרק חדש, מעין "פאנדום". כרגע אין לי הרבה, ואני רוצה שעוד אנשים ייחשפו אליו. בבקשה שימו לב בזמן שאתם קוראים שזה דראפט ראשון והמטרה שלי היא לסיים אותו כמה שיותר מהר, ונכון לעכשיו לא ערכתי את הספר אפלו טיפה, ולכן יש בו די הרבה בעיות דקדוקיות שיטופלו בהמשך. בכל מקרה, הנה הסיפור. מזכירה לכם שאני כאן כדי לחפש קוראים קבועים ומגיבים, אז בבקשה תגיבו.

תראה אותם מתים – חלק 1

06/01/2023 207 צפיות אין תגובות
היי, אני כותבת עכשיו ספר בשם "תראה אותם מתים" וחשבתי לשתף אתכם בתהליך הכנת הדראפט הראשון שלו. אני מפרסמת כמה עמודים ביום בקבוצת וואטסאפ ("קהילה"), ככה שאם אתם רוצים להפוך לחלק מהמסע של הספר שלי, אתם מוזמנים לשלוח לי הודעה ואצרף אתכם לשם. הצטרפתי לאתר הזה בגלל שאני מחפשת עוד קוראים ומגיבים לסיפור, אנשים שייתנו לי הערות לגביו בכל פעם שאני מעלה פרק חדש, מעין "פאנדום". כרגע אין לי הרבה, ואני רוצה שעוד אנשים ייחשפו אליו. בבקשה שימו לב בזמן שאתם קוראים שזה דראפט ראשון והמטרה שלי היא לסיים אותו כמה שיותר מהר, ונכון לעכשיו לא ערכתי את הספר אפלו טיפה, ולכן יש בו די הרבה בעיות דקדוקיות שיטופלו בהמשך. בכל מקרה, הנה הסיפור. מזכירה לכם שאני כאן כדי לחפש קוראים קבועים ומגיבים, אז בבקשה תגיבו.

פרולוג – האיש ההוא

האדם הזר הגיע באמצע הלילה. היה קצת קשה לראות אותו מרחוק, אבל היה עדיין אפשר להבחין בכל הפרטים החשובים. הזר היה גבוה. השיער השחור והדליל שלו היה נראה כמעט כסוף תחת אור הירח. הוא התכסה במעיל חום וגדול, מלא בכפתורים, והחזיק אותו צמוד לגופו נגד הקור. הוא לבש נעליים גדולות וכבדות, מהסוג שעובדים איתן, והידיים שלו, קצת מקומטות, רעדו באופן נראה לעין אפילו ממרחק גדול.

אדי צמצם את עיניו כשבחן אותו ממקומו על הגג. הוא מעולם לא ראה אדם זר נכנס לבית היתומים. במשך כל חייו הוא פגש בערך שלושים אנשים, וכבר שנים הוא אפילו לא דמיין שיראה עוד מישהו עד שהוא יצא להילחם במלחמה. לכן, זה היה מאוד לא צפוי, ואדי שנא כשדברים הם לא צפויים. הוא אהב לדעת הכל.

האיש ניגש אל שער בית היתומים, ונעמד מולו במשך כמה דקות. היה נראה שהוא קורא את השלט, ולאחר מכן מסתכל על המנעול הכבד שתמיד סגר את שער בית היתומים בשלשלאות. הוא הושיט את ידיו ושיחק קצת במנעול, ואז פשוט עמד שם בשקט במשך כמה דקות, בוהה אל החצר שמקיפה את בית היתומים, עיניו מתרוצצות על פני עץ האלון, החומה המוכתמת, כדור משחק מרופט ששכב בעולב על יד אבן גדולה, וחלקת הדשא שצמחה פרא. עיניו נחתו על בית היתומים עצמו, מבנה אפור בין שתי קומות. הוא היה נראה שקוע במחשבות, והפנים שלו, שהיו די מטושטשות, היו נראות קצת מכווצות. זרועו זזה בהיסח הדעת מהמעיל הרחב שלו, ונחה על סורגי השער. הוא הצמיד את ראשו לשער, בין שני עמודי מתכת, וכמו נח שם. הוא לא הבחין בנעיצות המבטים הגלויות להפליא של אדי. היה נראה שהוא טרוד מדי במשהו אחר.

וכמעט כשהיה נראה שהוא עומד לעשות משהו, משהו מעניין, הוא הרחיק את הפנים שלו מהסורגים, ניתק את ידיו וחזר לאחוז בחוזקה במעילו, כמו מחבק את עצמו. הוא הסתובב, עד שהיה אפשר לראות ממנו רק צדודית, ואז קם והלך.

פרק 1 – ברוכים הבאים לטיר רידג׳

על הגדר בכניסה לבית היתומים, היה כתוב ״טיר רידג' – מקום חם ליתומי מלחמה מאושרים״. זה היה שקר. המקום לא היה חם בכלל – למעשה, החימום לא עבד ברוב הלילות, בגלל שטרנז הייתה מכבה אותו. היא הייתה אומרת שאין להם מספיק תקציב, וזה כנראה היה נכון, בגלל שארצות הברית הייתה צריכה להקים כל כך הרבה בתי יתומים בזמן שטיר רידג' הוקם, שאף אחד מהם לא קיבל מספיק כסף. ועכשיו, למרות שעברו יותר משבע שנים, מצב התקציב עדיין לא השתפר. לאנשים בממשל שם אכפת יותר מפצצות, כנראה.
טיר רידג' גם לא היה מקום לאנשים מאושרים. אדי היה בספק שאם הוא היה שואל את כל האנשים שהוא הכיר אם הם מאושרים, אם אפילו אדם אחד היה עונה לו ״כן״ בכנות. אף אחד לא היה נראה לו שמח במיוחד. למעשה, הוא לא היה בטוח אפילו אם הוא יודע איך ״שמח״ מרגיש. רגשות זה דבר די מטומטם.
הוא אפילו לא היה בטוח אם המבוגרים – טרנז וקולוני – באמת מאושרים. הם ללא ספק עריצים חסרי נשמה, אבל המבט של טרנז סתם נראה קר והמבט של קולוני נראה מת מבפנים. הוא ידע שאנשים שמחים אמורים לחייך, ושניהם לא חייכו לעיתים קרובות. גברת טרנז חייכה לפעמים, אבל בדרך כלל החיוך שלה היה קר ומזוייף. לפעמים היא גם חייכה באמת, בגלל ספנסר. אדי היה משוכנע שהיא בטוחה שספסנר הוא עותק קטן שלה עצמה.
הדבר הנכון היחיד בשלט, כנראה, היה צמד המילים ״יתומי מלחמה״. הם בהחלט היו יתומי מלחמה, וזה כנראה הדבר שהגדיר אותם הכי טוב. כל מיני אנשים שאין אף אחד שיגן עליהם, בגלל שכל מי שהיה להם מת במלחמה. ויום אחד הם ימותו גם במלחמה, מן הסתם. ברגע שתהיה אחת כזאת.

אבל לא שהיו לאדי תלונות. הוא היה רגיל לזה. למעשה, הוא אפילו די נהנה מהמצב הנוכחי. הוא כבר הכיר את הכל – את המקום, את המעברים הסודיים, את הדרך הכי מהירה לברוח ממכות, את הדרך הכי יעילה לברוח ממכות, איך להשתמש במילים כדי לברוח ממכות, מהן המילים הנכונות שמשתמשים בהן כדי לברוח ממכות. הוא כבר הכיר את האנשים כמו את כף ידו. הוא ידע מה החולשות שלהם. הוא ידע איך לקבל את מה שהוא רוצה. והוא ידע איך לקחת דברים ולצאת בלי עונש. ידע הוא כוח, וברגע שיש לך כוח על אנשים אחרים, החיים נהיים די נוחים. וברגע שכל יום נהיה אותו דבר מעורפל שחוזר על עצמו, ברגע שהוא יודע מתי יש אלימות ומתי טלוויזיה וההתפרצויות של קודי נהיות כמו מעין מחזור שכזה, והוא אפילו יכול לפתח נוסחאות כדי לחזות אותן, ואז אפילו לגלות שהנוסחאות הן די מדויקות, החיים נהיים פחות חיים ויותר אוסף של בדיחות שאדי ממציא כדי להצחיק את עצמו. וזה באמת די כיף. לפעמים הוא אפילו מרגיש קצת ״שמח״.

בכל מקרה, הוא היה צריך לאכול ארוחת בוקר.
הוא הקים את עצמו מהמיטה – המזרן השני הכי שמאלי מלמעלה, מיטה עליונה, וירד בזהירות בסולם. הוא הלך בשקט ככל שיכל. רוב האנשים, בעיקר הקטנים, עדיין ישנו, ולא שהיה אכפת לו אבל אנשים כבר כעסו עליו על זה שהרס להם את השינה.
הוא ניווט בין המיטות בצעדים מיומנים, רגליו מכירות את הדרך פבעל פה. המיטות באזור השינה לא היו מסודרות בשורות, אלא במין מבוך מפותל וסבוך שהקשה על היציאה החוצה. כנראה שמישהו שם אותן ככה בשביל לחסוך במקום, או אולי הכניס אחת-אחת, כי הגיעו עוד ילדים, ואז כבר לא היה לו כוח לארגן אותן מחדש. בכל מקרה, זה לא היה חכם במיוחד, כי החדר היה ממש גדול, והיו בו רק 14 מיטות, שזה הרבה פחות מכמות המיטות שהוא יכל להכיל.
שנייה לפני שיצא מהחדר, הוא הביט לאחור על כל האנשים הישנים. טומי, אחת הבובות הבלונדיניות של ספנסר, ישן בפה פתוח. הראש שלו נח בזווית מוזרה שעשתה לו סנטר כפול, והשיער הארוך שלו היה פרוע לגמרי והזכיר לאדי פלומה. הוא נחר נחירות חלשות, וריר נזל לו מהפה והרטיב לו טיפה את החולצה. זה גרם לאדי לגחך.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך