תענוגות רצחניות פרק 2

היא הרגישה אבודה, לעזזל, איך היא עשתה את כל זה? איך היא שברה את המראה והעיפה אותה? איך היא רצחה את סאם בלי להיות אפילו מודעת לכך? היא חשבה והבינה שאביה הוא תקוותה היחידה, יהיה עליה לברוח רחוק כדי שלא ישפטו אותה על הרצח, ואז היא הגיעה לטקסס ששם היא נוצרה. כשהגיעה לשם, החלה את החיפוש אחר אביה.
היא הלכה ישירות אל הבר המקומי, הרי שם כולם מכירים את כולם, יכול מאד להיות שמישהו מכיר איזה טיפוס מוזר בשם ניקולאוס בלאק. תמיד חשבה, איזה מן שם משפחה זה בלאק? למזלה בגלל שאמא נהגה להתחתן שוב ושוב היא שינתה כבר המון שמות משפחה, כל פעם מתרצת שזה האחרון.
היא התיישבה על הבר, הברמן המבוגר נראה לה כאחד שיכול לדעת משהו, כשהשני שנראה צעיר יותר בהרבה ולא נראה יותר מבן עשרים ושלוש. היא החלה לדבר עם הברמן המבוגר בתקווה שידע לתת לה תשובה.
"סליחה אדוני, אפשר לשאול אותך שאלה?"
"בוודאי עלמתי, למזוג לך משהו לבינתיים?" הוא ענה לה, בקול צרוד אבל עם חיוך שובב וקורן במיוחד, משהו בחיוך הזה עצבן אותה והיא הפנתה את מבטה כלפי מטה לפני שעיניה יתחילו לבעור בירוק שוב ואז הברמן יברח בלי לתת לה תשובות לכלום.
"כוס אחת של בירה, לא יותר מזה" היא אמרה מנסה להסתיר את העצבנות בקולה. הוא מזג לה כוס של בירה מפעפעת והוסיף לה קצת נאצ'וס בצלוחית ליד.
"בתאבון מתוקה, על חשבון הבית" אמר וחייך מנסה להבחין בחיוך בחזרה או תגובה כלשהי "אז… מה רצית לשאול מתוקה?"
"תהיתי אם אתה מכיר מישהו בשם נוקולאוס בלאק"
"ניקולאוס בלאק? השם מוכר לי מאד… אני לא מכיר אותו באופן אישי, אבל אני יודע מי כן, אבל על זה מתוקה, תצטרכי לשלם"
"כמה אתה רוצה?" היא אמרה, מקווה שהסכום לא יעלה על מה שיש לה מן מתנות יום ההולדת ה17 שלה
"לא כמה, אני לא זקוק לכסף" הוא אמר בחיוך שובב עוד יותר שהחל לעצבן אותה באמת.
"אז מה אתה רוצה בתמורה לשם?" היא אמרה, מנסה לא להרים את מבטה כדי שלא יבחין בעיניה שבערו בירוק זוהר והתפלאה כיצד עוד לא הבחין בהן.
"אני רוצה אותך" הוא אמר, ובאותה השניה היא הרימה אליו מבט חד וירוק שגרם לו לעוף מן המקום שבו הוא עמד ולהפיל כמה וכמה בקבוקים יקרים מן הבר, אך בצורה המוזרה ביותר, היה זה כיאילו לא הבחין כלל במוזרות שבעיניה והוא רק המשיך להתקרב אליה עוד יותר, לפתע הרגישה חשק לקיים איתו יחסי מין. זה לא היה חשק מיני, אלא חשק מסוג אחר שפשוט אמר לה שעליה לעשות זאת. היא נורא רצתה לסרב, אבל כל חלק וחלק בגופה אמר לה שזה הדבר הנכון ביותר לעשות, להסכים לו.
"בסדר, אני מסכימה, אבל אתה כותב לי את השם על פתק לפני שאנחנו מתחילים ואומר לי אותו בזמן הסקס, ברור?" היא אמרה כשהיא יורה בו מבט קר עם העיניים הירוקות הזורחות שלה והבחינה שהוא היה נראה כיאילו הוא מהופנט.
"ברור, בואי נעלה אלי"
הם הלכו לביתו, הוא כתב לה את השם על פתק ואז היא קיימה את חלקה בעסקה ונרדמה.
עכשיו כשהיתה שוב ברחובות טקסס היה עליה למצוא את האדם ששמו היה על הפתק, היא פתחה אותו וקראה "אני יודעת שאתה רצחת את אמא שלי, אין טעם שתכחיש, אני הולכת לגלות הכל למשטרה למרות שאתה בעלי. באהבה אליס." לעזזל, היא התבלבלה בפתקים ולקחה את הפתק הלא נכון. היה עליה לחזור ולקחת את הפתק הנכון, אך לפתע התעמקה במשהיה כתוב והבינה כי היא הרגה אדם שהגיע לו. אדם שבגד באשתו ורצח את אמא שלה, היא הרגישה כיאילו היא נקמה את נקמתה של אליס, מה שהרגיש טוב בצורה הזוייה.
היה עליה לחזור לבית של הברמן עכשיו, לפני שהמשטרה תבוא לשם ולקחת את הפתק הנכון. היא החלה ללכת לכיוון ההפוך, בחזרה לביתו. כשהגיעה בדקה וראתה שעוד לא היו ניידות משטרה באזור. מצויין. היא תוכל לעלות מהחלון בלי שיבחינו בה, לקחת את הפתק ולהתרחק מהאזור. היא הגיעה אל הבניין, קפצה אל החלון שלו, הכל באמת הלך על פי התוכנית עד שנתקלה באישה כלשהי שישבה על המיטה על יד גופתו של הברמן, היא הסיקה כי זו היתה אליס אבל אין היה לדעת.
"מי את? איך עלית לפה ומה את רוצה ממני?" היא אמרה את המילים המומה כשאווה נכנסה לחדר דרך החלון, אך לא נראתה עצובה
"אני.. אממ.. אני שכחתי כאן משהו" אווה אמרה מנסה להתחמק ממבטה החוקר של האישה מתקרבת לכיוון הפתק שעל המדף.
"את עשית לו את זה?" אמרה האישה במבט שואל ומתחנן נואשות לתשובה, למעט ידע על המצב המוזר שכאן.
"כן" אמרה אווה במילה חדה ומהירה ופנתה לכיוון החלון עם הפתק הנכון בידה.
"תודה לך, מי שלא תיהי, או מה שלא תיהי" אמרה האישה נשמעת רגועה כיאילו מודה לשכנתה על שהביאה לה סוכר.
"תודה? את לא כועסת עלי?" אווה היתה המומה על התגובה של האישה ההיא לרצח הברמן, מה שגרם לה להסתובב אליה בפליאה.
"כן, תודה, הוא הכה אותי זמן רב, בגד בי וגם רצח את אימי, הייתי משלמת בכדי שיהרגו אותו! אבל את כנראה מלאך" האישה אמרה ומכך הבינה אווה כי זו אליס.
"מלאך המוות אולי" אמרה אווה בקול מגחך וקפצה מהחלון, בחזרה אל טקסס הסואנת.
היא התחילה ללכת, מתרחקת ממקום הארוע ופתחה את הפתק. "סטפן אבלורד", מצויין, עכשיו היתה לה מטרה חדשה למצוא, אף על פי שקיוותה בהחלט שהפעם לא יהיו קורבנות.
הגיע הלילה למחרת והיא הבינה כי עליה להשיג מקום מגורים, כיוון שכבר הלילה אין לה איפה לישון. היא הוציאה את ארנקה וספרה את הכסף שלה, שלוש מאות דולרים בדיוק. לעזזל, איך תשרוד עם סכום כה קטן למשך תקופה שאינה יודעת מתי תיגמר? היה עליה למצוא עבודה, אך בהיותה בת 17 ידעה שלא תוכל לעבוד במקום בו מרוויחים כסף טוב באמת, היה עליה להתחיל מהוצאת תעודת זהות מזוייפת.
היא הלכה שוב לבר, התיישבה והחלה לחפש סביב אחר טיפוסים מענינים, כשלפתע נכנס מישהו לבר שמשך את תשומת ליבה. שערו היה שחור יותר מכל שיער שראתה איי פעם, פניו היו מפוסלות בצורה גברית שעוברת כל גבול בתחום הגבריות, שפתיו היו מושלמות, אף על פי שיש לציין כי הן רק תרמו לגבריותו. הוא היה גבוהה מאד, היה נראה כמטר תשעים וחמש לפחות. עיניו היו קרות, בצבע אפור מקפיא. כתפיו היו רחבות מאד, היא חשבה שיוכל לחבק ארבע בנות כמותה בלי להשתמש בכל אורך הזרוע שלו, לא שהיו ארוכות בצורה מפחידה, אלא היו בדיוק ביחד לגופו בגדול. הוא לבש בגדים שחורים, מעיל שנראה כמו מעיל עור אך היה ברור שאינו מעיל עור אמיתי, מכנסיו היו שחורים גם כן ואפילו נעליו. הוא היה נראה כיאילו זה עתה יצא מסרט אימה אירוטי, כל כך קריפי ומפתה בו זמנית. בידו הוא החזיק קסדה, מה שרמז לכך שבחוץ וודאי עומד האופנוע שלו.
היא הפנתה את מבטה בחזרה אל הבר משהחינה כי היא בוהה בגבר כבר זמן רב מידיי. הגבר הגיע לבר והתיישב ליידה, משהבחין במבט שלה קודם לכן.
"היי מתוקה, אנחנו מכירים או שאת סתם לוטשת בי מבטים?"
הבוטות של הגבר היתה אמורה לעצבן אותה, אבל בשל קולו העמוק והמפתה כל כך היא פשוט לא יכלה להתעצבן עליו, אך כן הרגישה מעט מבוכה, היא לא נוהגת ללטוש מבטים בגברים, כמעט תמיד זה להפך. היא היתה צריכה להמציא משהו טוב ומהר, לפני שהיא תיהיה מבויישת לגמרי. "אני רק תהיתי כמה עלתה לך הקסדה ההיא, היא נראת לי איכותית מאד" נו באמת, מדוע לא יכלה לחשוב על משהו קצת יותר חכם להגיד? לעזזל, שתקום עכשיו ותלך לבר אחר לפני שהיא תיהיה מובכת לגמרי.
"הקסדה? הו כן היא איכותית, מהחנות בקצה הרחוב, אבל את לא באמת מתעניינת בקסדה, אני צודק?" הוא אמר כשניצוץ של שעשוע עולה בעיניו הקרות.
"לא.. האמת היא שלא מענינת אותי הקסדה… אבל אני בהחלט חייבת לזוז, אין פה את מה שחיפשתי" היא אמרה, מנסה להישמע גאה למרות המבוכה שלה, דמה מן הכיסא והלכה, מרגישה את מבטו מלווה אותה כל הדרך החוצה.
היא יצאה, היה כבר חשוך והיא היתה זקוקה נואשות לקצת שעות שינה, בשני הלילות האחרונים רצחה שני גברים, לא היה לה שום רצון לעשות זאת שוב הלילה. היא החלה ללכת בסמטאות החשוכות, ואז הרגישה שמישהו מושך בידה ומושך אותה אליו בחוזקה.

סוף פרק 2 – המשך יבוא.