תמיד ידעתי שאנצח

תמיד ידעתי שאנצח. לא יודעת בכלל איך ידעתי זאת, אבל ידעתי. ולא כי חשבתי שאני הילדה הכי יפה או מצליחה בכיתה ובטח שלא הכי מקובלת אבל בכל תחרות או אתגר ידעתי שפשוט אנצח.
וכך תמיד היה. ניצחתי בפעילויות ספורט כשהייתי קטנה, ללא כושר מיוחד, הצלחתי במבחנים למרות שלא למדתי הרבה וקיבלתי ציונים טובים למרות שהייתי ממש מבולגנת.
לא היו לי הרבה חברים והרגשתי לבד אבל לא כעסתי על זה. הרגשתי שמחה ואסירת תודה על זה שיש לי כמה חברים טובים לשחק איתם וכמה פחות טובים שניסיתי להרשים בתקווה להפוך לחלק מהם, למקובלת. כעסתי רק כשקראו לי בשמות גנאי כמו "ג'ירפה" או צחקו לי על העברית, וגם נעלבתי כשקראו לי שמנה אבל ידעתי שכל זה לא נכון. התלהבתי מהדברים הקטנים של החיים ומאוד אהבתי את החדר היפה שלי בבית. הייתי הילדה הכי חזקה בכיתה (וממש לא שמנה) והתגאיתי בזה. הרגשתי שבאמת, למרות הכל אני תמיד אנצח. כי זה חייב להיות ככה. כי אין דרך אחרת. כי אלוהים אוהב אותי ומגבה אותי. זו הייתה הרגשה מאוד חזקה שליוותה אותי תמיד בילדות והרגשתי מוגנת ואהובה על ידי כוח עליון.
רק חבל שלא היה לי ביטחון עצמי במי שאני.
בגיל ההתבגרות אי שם בכיתה ז' פתאום הבנתי כמה אני אוהבת את עצמי וכמה שאני מיוחדת ומהר התחברתי עם חברות מקסימות וחדשות. הייתי תמיד מלאה אנרגיות, רצה בחוץ ומשחקת בכל משחק אפשרי, הייתי הילדה המבדרת של הכיתה וגם כשהתאהבתי בילד שלא רצה אותי הבאסה שלי נמשכה כמה ימים בלבד. הרי למה להתבאס להרבה זמן בגלל מישהו אדיוט?
מה זאת אומרת למה אידיוט?? כי הוא מפספס לגמרי איזו מתנה של ילדה נדלקה עליו.
עוד לא הייתי בטוחה מה אהיה כשאהיה גדולה אבל בהחלט ידעתי שאצליח ואנצח ושאלוהים תמיד כאן לידי. הייתי כותבת שירים וסיפורים מכיתה ג' בערך, מציירת די יפה, משחקת תפקידים מובילים בהצגות בבית ספר ואפילו קצת שרה. חלמתי בהתחלה להיות וטרינרית מתוך האהבה שלי לבעלי חיים ואחר כך הייתי בטוחה שאהיה חוקרת אסטרונומיה- הרי חלל זה הדבר הכי מרתק ביקום! קראתי על זה הרבה ספרים אז.
הגעתי לכיתה ט' בבית ספר חדש ושם חרב עליי עולמי. לראשונה בחיי לא היה לי סיכוי להרגיש מנצחת או מוצלחת והתמימות שהייתה לי כשהייתי קטנה, שגם אם אין לי הרבה חברים ומציקים לי (וגונבים לי מדבקות וצעצועים) אז הכל יהיה טוב… התמימות הזאת כבר לא הייתה. הרי הייתי נערה בת 15 כבר. הכרתי מקרוב אכזריות ובריונות, וחברותיי הקודמות למדו בבתי ספר אחרים. לא ידעתי כבר מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה אבל שקלתי להיות סופרת כי הכתיבה שלי הפכה לספר חוויות קשות שכתבתי עליהן ביומן אישי. כל האהבה העצמית גם הלכה לפח. הרי משמות תמימים כמו ג'ירפה ושמנמנה קיבלתי שמות של מכוערת. כבשה. מוזרה. החברה היחידה שהיתה לי, מעולם לא טרחה לעזור לי במאבק או לעודד ואפילו לכלכה עליי מאחורי הגב בעצמה. הילד שהייתי דלוקה עליו לא למד בבית ספר הזה לשמחתי אבל די ניצל את העובד שאני דלוקה עליו כדי להסתובב איתי, להרגיש כמו טווס ולהוריד לי את הביטחון העצמי בצורה יומיומית (כאילו שהבריונים בבית ספר לא עשו מספיק).
כשהשנה האומללה הזאת הסתיימה, שנה במהלכה בכיתי בלילות וביקשתי ישועה מהכוח העליון בלי להבין למה היא לא מגיעה, הרגשתי פתאום שוב שאני אנצח. פשוט כי אני חייבת, אין דרך אחרת.
אמא שלי הציעה שאלך לנסות להתקבל לתיכון המשך של הבית ספר הזה (הבריונים לא עברו לשם כי לא עמדו בקריטריונים) אבל רק המחשבה על ללמוד מגמת תעשייה וניהול שיעממה אותי למוות. לקחתי אוטובוס ונסעתי למקום היחיד שיכל לעזור לי לנצח כפי שהאמנתי ורציתי. תיכון אמנות מספר 1. התלבטתי… אני טובה בציור אבל אמנות פלסטית זה יותר מדי בשבילי, אולי עיצוב כללי? ואז החלטתי לגשת לבחינות של מגמת תיאטרון. הרי תמיד אהבתי לשחק ולהופיע על הבמה והכי חשוב זה ללמוד במגמת אמנות מרתקת.
אמא שלי לא התלהבה כי הבית ספר היה חצי פרטי ויקר. "אל תדאגי" אמרתי לה כי לראשונה מיזה הרבה זמן הרגשתי שוב שאני אנצח.
התקבלתי. למדתי. גיליתי שלא רק שאני שחקנית מוכשרת בצורה יוצאת מהכלל, אלא שזה מעבר לתחביב בשבילי. בגיל 16 ידעתי. ידעתי שתמיד אנצח וידעתי שאהיה שחקנית.
אז כן לא היה קל ללמוד בין ילדי שמנת בבית ספר פרטי אבל עדיף בהרבה מאשר עם בריונים, קיבלתי מלגות מהבית ספר והרבה סיוע לי ולאמי, הופעתי, שיחקתי, למדתי ובמקום לחזור למה שהייתי לפני אותה שנה ארורה, הפכתי למשהו עוד יותר טוב. גירסה משודרגת שלי.
אך עדייו לא הרגשתי שייכת לחברה שם.
מתי סופסוף ארגיש שייכת? ארגיש חלק ממשהו? שאלתי את עצמי. הרי אני חייבת לנצח. תמיד…המשך יבוא.