תליון אבן האודם – פרק 3

אני חוזרת מבית הספר עם כאב ראש. הצלחתי להשיג מעט מידע על דיימון-בעל-עיניי-הענבר-המהפנטות מתלמידה ידידותית ועליזה מדי בשם וואלרי. קוראים לו דיימון לי בלאנט. בעוד שבועיים הוא יחגוג יום הולדת שמונה עשרה. הוא נחשב התלמיד החתיך ביותר בתיכון סנט קלייר, אך מעולם לא הייתה לו חברה. פה ושם הוא פלירטט עם בת כזו או אחרת, אך לא מעבר לזה. הוא תלמיד מצטיין, אף על פי שהוא מבריז מבית הספר כל יומיים בערך. והוא נגן גיטרה מדהים (וואלרי, ששרה במקהלת בית הספר, שמעה אותו מתאמן כמה פעמים בחדר המוזיקה לפני אימוני המקהלה שלה).
אני חוזרת הביתה מהתיכון לבד, מכיוון שטיירה כבר הספיקה למצוא לה חברה חדשה ולהידבק אליה (הילדה מהירה, אין מה לומר).
בבית אני מוצאת פתק על השולחן- יצאתי לסידורים. יש כסף לארוחת צהריים במדף של המפתחות. אוהבת, אמא.
אני לוקחת את הכסף, יוצאת מהבית ונועלת אחרי.
בדרך למרכז המסחרי היחיד במרסי פולס, אני חולפת על פני רוחות רפאים רבות. מי היה מאמין שיכולות להיות כל כך הרבה רוחות רפאים באזור כל כך קטן? הן מביטות בי בחשדנות, לא רגילות לכך שבני אדם מסוגלים להבחין בהן. כאשר הן שמות לב לשרשרת אבן האודם שלי, הן נתחילות להתלחשש בסקרנות ובחשדנות. אני מכניסה את השרשרת אל מתחת לגופייה שלי ומגבירה את קצב צעדיי.
כאשר אני מגיעה למרכז המסחרי, אני נכנסת אל הפיצרייה היחידה שיש שם וקונה לעצמי משולש.
אני יוצאת מהפיצרייה ונוגסת בקצה הפיצה הלוהטת בזהירות. לפתע אני שומעת קולות. אני מסיימת לאכול את הפיצה ועוקבת בשקט אחר הקולות. אני רואה את דיימון ובחורה בלונדינית יפהפייה, שאני מזהה כהאנה המילטון, שלומדת איתי ביולוגיה בשעה השלישית, מתמזמזים על עץ. אני משתתקת ומנסה לא להשמיע שום קול.
"כבר חשבתי שלא אכפת לך ממני." התלוננה האנה בקול מתפנק.
"שלא יהיה לי אכפת ממך? תקשיבי לשטויות שיוצאות לך מהפה!" דיימון מחייך אליה ומנשק אותה בצורה קצת… אגרסיבית. עיניי הענבר שלו לא מחייכות גם.
"ועכשיו, האנה, יפתי, על תזוזי ואל תשמיעי קול." דיימון מחייך את חיוכו הקר שוב.
העיניים של האנה נפערות בחוסר הבנה. היא מנסה להניע את גופה לשווא. פיה ונפתח ונסגר בלי להשמיע הגה.
אני צופה במתרחש, מהופנטת.
דיימון מקרב את שפתיו אל חזה, אל הנקודה המדויקת בה ליבה נמצא. אוויר לבן סמיך בוקע מליבה של האנה כמו חוט ארוך ונבלע בפיו של דיימון.
דיימון שואב מליבה עוד ועוד אוויר לבן, עד שהעיניים המפוחדות של האנה מתערפלות והיא מתעלפת. דיימון עוזב אותה ומחייך לעצמו בסיפוק. עיניי הענבר שלו אפלות ומאיימות.
לפתע, ראשו מתרומם מעלה כאילו שמע משהו. אני עוצרת את נשימתי ומשתדלת לא להשמיע קול.
מאוחר מדי. דיימון מתקרב אל מקום מחבואי, "מי זה? לא צריך לפחד…"
אני רצה.
רצה כל עוד אני מסוגלת.
רצה הכי מהר והכי רחוק שאני מצליחה.
אך דיימון מהיר ממני וחזק ממני. הוא תופס בי ומושך אותי אליו בכוח. מצמיד אותי אל גופו בתוקפנות. הוא מסובב אותי אליו ומניף אותי לאוויר כאילו הייתי קלה כעלה נידף.
"למה?" הוא צורח. בעיניו מבט מטורף. "למה הסתכלת? אסור לך להסתכל!" דמעות זולגות מעיניו ואחיזתו מתהדקת. אני מרגישה כאילו בכל רגע הוא עלול לאבד שליטה ולמחוץ אותי. להרוס אותי. אני צורחת לעזרה. צועקת שיעזוב אותי וקולי גורם לדיימון להתנער.
במבט עצוב הוא מחזיר אותי לקרקע ומושך אותי אליו ומנשק אותי. תחילה אני מתנגדת אך אז… האם זה אפשרי?
דיימון משחרר אותי. אני חופשייה ללכת, אך שאלותיי כובלות אותי אליו.
"אתה." אני לוחשת בקול רפה.
דיימון מהנהן.
"למה?" דמעות מתחילות לזלוג מעיניי וקולי נשבר.
דיימון מניד בראשו ובעיניי הענבר שלו כאב אין סופי. "אני מצטער."
אני מרימה את ראשי באחת. "דיימון… אני לא יודעת מה אתה מתכנן לעשות אבל בבקשה, בבקשה בבקשה אל תעשה את זה!" אני צועקת.
דיימון מניד בראשו בפעם השנייה וחיוך עצוב מרחף מעל שפתיו.
הוא משלב את ידו בידי ומקרב אותי אליו בעדינות. הוא מביט בי במבט חודר ואומר, "תשכחי את כל מה שקרה. את קנית פיצה, הלכת הביתה וצפית בטלוויזיה. את לא זוכרת כלום."
אני מהנהנת, מוקסמת מעיניי הענבר העצובות שלו. הוא נעלם.
אני לבד. על יד היער של מרסי פולס.
איך הגעתי לכאן?
הלכתי לקנות פיצה.
מה קרה? ראשי כואב ואני מרגישה מעט מטושטשת.
אכלתי פיצה, זה מה שקרה.
עכשיו אני אלך הביתה, אקח עוד כדור נגד כאב ראש ואראה טלוויזיה. כן, זאת תוכנית טובה.
אני צועדת בשקט הביתה.
נהנית מהרוח הקרירה.