תכנית בריחה|| Escape Plan – הקדמה: פשוט להפנים

היא ברחה. היא תמיד ברחה. היא לא יכלה להפסיק,
לא יכולה לעצור פשוט לא.
אם היא תעשה את זה היא תמות.
אבא שלה לא יוותר, הוא ירדוף אחריה גם בגהנום.
היא ירדה בגרם המדרגות במהירות, חוצה את השביל, ונעצרת מאחורי גזע עץ עבה.
הוא איבד אותה,הוא חייב לאבד. אין מצב שהצליח לדבוק בקצב שלה.
קראקק! נשמע קול שבקע מענף שנשבר. נשמע מלמול קול גברי שאמר "לעזאזל…" זה היה מספיק כדי להבין שהוא כאן. היא הוציאה את הקשת שלה,לקחה חץ בשקט… ויצאה ממחבואה.
במהירות שיא ראתה שהוא שם, וירתה בו את החץ. בדיוק בלב. כל זה קרה במספר שניות.
היא התקרבה אל הגופה ולקחה כל מה שהיה יכול לשמש לה כעזר. פגיון בגודל בינוני,גלימה אדומה ועבה וטבעת שעשויה זהב עם אבן ברקת קטנה. "נהדר" לחשה לעצמה.
היא שמה את הגלימה עלייה,ענדה את הטבעת ותקעה את הפגיון במגף שמאל שלה.
היא רצה בחזרה לסוסתה ועלתה עלייה. לא היה 'היעד בא'.
היה לברוח. רק לברוח. כמו תמיד. לא לנסות למצוא תכנית מסובכת או להרוג את אבא שלה.
פשוט לברוח. קריה ליטפה את פרוותה החומה של הסוסה
ודרבנה אותה לדהור מהמקום. היא דהרה במהירות על השדה הירוק מלא העשבים והניחה לקריה לחשוב מה יקרה.
האם מישהו פשוט יצליח להרוג אותה?
או שפשוט עדיף לגמור את זה עכשיו? היא הרהרה במחשבות האלה קצת זמן עד שהסוסה התחילה להאט. קריה הבינה שהיא עייפה מין הסתם, היא דהרה במשך שעתיים במהירות.
הן עצרו לנוח. קריה ישבה תחת צל של עץ אורן גדול והוציאה בקבוק יין מזכוכית שמילאה בו מים.
היא שפכה קצת על ראשה כדי שתתקרר, והוציאה פרוסת לחם דקה ויבשה מתיקה.
הסוסה הביטה בה בעיניים גדולות כמתחננת לחלק מהלחם. "סוסה מעצבנת…" מלמלה כשנתנה לה חתיכה מהלחם. היא ליטפה את ראשה וגיחכה כשהבינה שהסוסה שלה יהיה המשהו היחיד שתתקשר איתו. היא הייתה עייפה מאוד ובלי לשים לב,נשכבה לישון תחת העץ.

*בארמון של משפחת נאמנה*

"מה זאת אומרת שהיא לא מתה?!" הזדעזע המלך. "עוד כמה רוצחים שכירים אצטרך לקחת כדי להרוג את הילדה הזאת? היא נסיכה! איך היא שורדת בכלל?" הוא צעק והרעיד את שולחן האוכל. "אין לנו מושג הוד מלכותו, אבל יש הרבה רוצחים שכירים בארץ הזו. היא מלאה ברוצחים שכירים!" אמר המשרת המפוחד ואז מלמל בשקט "כי נתת לזה לקרות..". המלך כלל לא שמע אותו, ורק הסתובב במעגלים בלחץ. "הילדה הזאת לא אמיתית! זה לא אפשרי! זה לא החינוך שנתתי לה! תסתובב בכל האזור ותחפש אנשים שראו מישהי שדומה לה!
עכשיו!!" המלך איבד את זה לגמרי ונראה כאילו הצעקה נשמעה בכל הארמון.
"הוד מלכותו…." מתנשף, מפחד ובולע את רוקו אמר המשרת, "ביקשת את זה כבר…. והשליחים חזרו היום." המלך ניסה להתנהג כראוי למעמדו,התנשף ואמר באטיות שהעבירה צמרמורת במשרת, "מה – הם – שמעו?". "אני אכניס אותם מיד הוד מלכותו, רובם פושעים."
ולאחר מילים אלו ברח במהירות החוצה.
אחרי כמה דקות, נכנסו חמישה אנשים כשידיהם קשורות בחבלים, מבט קר על פניהם, ועל הזרוע השמאלית של כולם יש קעקוע של המספרים 2 4 7 9.
"כמובן שיש עוד הוד מלכותו אבל הם מאותה חבורה,יש להם מספרים על הזרוע השמאלית." "אילו מספרים?" שאל המלך. "2 4 7 9" ענה המשרת.
המלך הסית את מבטו אל הפושעים ושאל אותם "מה ראיתם?" הוא ענה בחוסר סבלנות.
הפושע שהיה מולו חייך וחשף שיניים צהובות ומלוכלכות.
"אני חושב שאני והחברים שלי צריכים תמריץ…" הוא אמר וחייך שוב.
"כמה?" המלך שאל. לרגע הפושע הופתע, כנראה בגלל שמלך משתף פעולה עם עבריין מנוסה.
הוא התעשת וענה "אממ… בין 300 – 400 מטבעות זהב" הוא חייך שוב.
"קח 500" אמר והעניק לו שקיק קטן.
"ובכן,הוד מעלתו. היא נכנסה לבר הרוצחים השכירים הכי נידח שיש "רצח ותשתכר".
פתאום הוא התנהג כאילו הוא אחד מעובדי המלך. ללא הבגדים המלוכלכים והשיניים הצהובות הוא היה יכול להיות ממש אצילי.
"אני לא שמעתי עליו" כיווץ המלך את מצחו. "אתה בטוח שיש מקום כזה? אני רק מזכיר שמי שמשקר לי בדבר הכי קטן מת בפומבי. זה מובן?"
"בהחלט מלכי. שלח את אנשי הממלכה ותראה שהבר בהחלט קיים.
אני גם כמעט בטוח שהיא עדיין באזור" ענה לו בחנפנות.
"תתאר אותה. אנחנו לא יודעים אם היא צבעה את שיערה או גזרה אותה."
"היא הייתה עם שיער עד הכתפיים ובקצוות הוא היה כחול וצהוב."
ענה בקלות דעת כאילו מנהל שיחה מתורבתת על מזג האוויר.
המלך חייך חיוך רחב. הם ידעו מה שינתה בעצמה ובאיזה אזור היא. לא היה לה סיכוי.
הפעם הוא לא יתקמצן. הוא עומד להזמין את הרוצח השכיר הכי טוב שאפשר.
גם אם זה יעלה לו מיליון מטבעות זהב.

*קריה,אזור מס' 3 {דרום}*
כשקריה התעוררה היה זה בוקר. לפי החישוב המהיר שלה היא ישנה 4 שעות.
משהו שלא עשתה כבר הרבה זמן.
זה היה נהדר לישון קצת כשאין חשש. אנשים רגילים צריכים לחכות 10 שעות עד שיוכלו להזמין רוצח שכיר חדש. לאביה המלך יש הטבות והוא צריך לחכות רק 8 שעות. מכיוון שנדדה שעתיים מאז שרצחה את האחרון וישנה 4 שעות נשאר לה שעתיים של שפיות ושקט פנימי.
אבל היה קצת קשה להיות שפויה עם שקט פנימי כשכפות ידיה היו מגואלות
מדם וכך גם בגדיה.
היא הייתה צריכה למצוא מקום להסתתר,להשיג בגדים ולנקות את ידיה.
למזלה בעיר כמו שלה, יש בר כמעט בכל פינה. רובם ברי רוצחים שכירים.
היא קמה וניערה את האבק מבגדיה המרופטים.
היא לבשה חולצה לבנה מכופתרת,מכנסי מחילה* שחורים עם כתמים חומים
וגלימת סאטן אדומה שלקחה מהרוצח האחרון.
היא בהחלט נראתה כמו רוצחת שכירה משובחת.
היא עלתה על סוסתה ואחרי שראתה שהיא אינה צריכה לפקח, נתנה לאחיזת ידיה להשתחרר
מהמושכות ושכבה על גבה של הסוסה.
זה היה שדה פתוח לכן לא הייתה סכנה שתיתקע במשהו. קריה נרגעה ונדדה במחשבות.
מאז ומתמיד אזור 3 היה האזור האהוב עליה.
אזור כפרי,נעים ועם הכי פחות ברי רוצחים.
היא זכרה את ביקוריה באזור כאשר היו בדרך לבית הקיץ שלהם באזור 2,מקום
שבניגוד ל 3 היא שנאה. מלא כעס ושחצנות. בתים גדולים וברי רוצחים.
אזור 2 היה האזור האהוב על אבא. מה שלא היה בדיוק מפתיע.
הוא תמיד אמר שאם היה יכול, היה גר כל הזמן באזור 2. 'אבל הארמון שלנו היה במרכז.
לא. לא שלנו. של אבא. אני לא רוצה שום קשר עם בית המלוכה.' תיקנה את עצמה קריה.
בלי ששמה לב, הם כבר הגיעו למקום חי כי שמעה קולות אדם.
עד מהרה הגיעו ללב אזור 3. הכפר המרכזי "Παρατηρήστε την περιοχή τρία*" היה מולם.
שלט עץ רעוע ומלוכלך היה מולם ועלי כתוב שם הכפר.
ללא רצונה, על פניה של קריה נמרח חיוך אווילי. זיכרונות הציפו אותה למראה המקום.
אנשי כפר משוחחים וצוחקים,ילדים שרצים ומשחקים,דהרות פרסה וניחוח המאפים
המשכר מן המאפייה.
איזה מקום נהדר. היא המשיכה לדהור על השביל,מנסה להתעלם
ממבטיי המקומיים הנעוצים בה. היא הבינה למה. היא נראתה כמו עובדת – מלך אכזרית מהמרכז. כמה נשים לקחו את ילדיהן והביטו בקריה באימה.
כמה גברים נראו כאילו מוכנים לתקוף למקרה שתעשה משהו.
אבל היא באמת הייתה צריכה לעשות משהו. משהו שיוכיח לאנשי הכפר שהיא באה בטוב, ואינה רוצה לפגוע בהם. היא ירדה מהסוס באיטיות והוציאה את הפגיון ממגפה השמאלית.
אנשים התחילו להוציא צרחות חנוקות שירדו לאט לאט עד שנפסקו אחרי שהניחה את הפגיון בשביל ובעטה בו ברגלה. היא הרימה ידיים, הסתובבה סביב עצמה ולחשה בעדינות "אני לא כאן כדי לפגוע או להרוג אתכם. אני סתם סוחרת נשקים."
היא שיקרה. היא לא רצתה לעשות זאת אבל הייתה חייבת, לא היה הסבר אחר לפגיון.
אחת הנשים השמיעה אנחת רווחה עמוקה. היא צעדה לעברה בחינניות.
"אנו מתנצלים. הכפר שלנו עובר תקופה קשה מעובדי – המלך. תסלחי לי על שאני אומרת זאת, אבל את מאוד דומה להם. שמי הוא ארמון. מה מביא אותך לכפר שלנו?" שאלה.
קריה לא ענתה, היא קפאה. האישה הייתה פשוט יפיפייה.
היא לבשה שמלת תחרה מנופחת וענדה שרשרת זהב עם שעון קטן.
בד ורדרד היה קשור לראשה, והיא שידרה ביטחון ועוצמה.
קמטי עבודה היו על פניה מה שהעיד שהיא עובדת קשה וישנה קצת.
"אני נודדת ומחפשת לקוחות. אני הגעתי מהמרכז אבל יש יותר סוחרים ממני שם אז החלטי לנדוד בין כול שושנת הרוחות." היא שיקרה.
צביטה הייתה בליבה. למה היא משקרת לאנשים שהיא אוהבת מכול?
"אוי זה נהדר! מעניין אילו הרפתקאות חווית כשנדדת בכול שושנת הרוחות! תמיד חשקתי בחיים כאלה, את יודעת. אבל גם פה טוב לי. אני מנהלת את אגודת "לב הכפר" בבניין
שנמצא ממש שם." אמרה והצביעה גבוה לעבר השביל.
כשהסתכלה קריה הבינה שהיא בכלל לה שמה לב שיש בהמשך השביל מגדל גבוה.
הוא היה עשוי לבנים אדומים וחומים ונראה מאיים למדי. היא לא הבינה איך פספסה אותו.
שורשים ירוקים טיפסו ועיטרו את המגדל מה שגרם לו להיראות ישן יותר מהכפר.
בנוסף שעון גדול,מלוכלך וזהוב היה בראש המגדל, קצת מתחת לעליית הגג.
"טוב, אני מניחה שאת עייפה מכל המסעות שלך. אני אזמין לך חדר בפונדק הכי טוב שלנו,
"עיר הצדק". יש שם גם אורווה גדולה ונוחה לסוסך."
חיוכה היה מדבק וקריה נלחמה בדחף לחייך גם. "אז בואי נלך לפונדק!"
האישה אמרה ושברה את השתיקה. היא החלה לצעוד בשביל, באף מורם וגב זקוף.
'הכפר כל כך נחמד לנודדים ואורחים שהם בכלל לא מכירים. כלום לא השתנה. הכול יהיה בסדר עכשיו. אני מניחה' חשבה לעצמה קריה בזמן שהלכה אחריי האישה היפה,
מנסה לסלול את דרכה ברחוב הומה האנשים.

*אזור 4 {מערב}, שלם , בר רוצחים שכירים "הקארבוי הנודד"*
'החיים יכולים להיות יותר נוראיים?' התמרמר לעצמו שלם.
'כי אם הם יהיו יותר נוראיים אני מתאבד!'.
זה היה יום גשום, ושום קרן שמש הופיעה בשמיים העכורים.
מאות אנשים פנו אל שלם במטרה להזמין אותו לרצח שכיר אבל הוא לא נענה לאף אחד מהם.
הוא בהחלט לא היה במצב רוח לרצוח מישהו בדם קר בשביל כסף מחורבן.
אפילו בשן, עובד – מלך מכובד הזמין את עזרתו. אבל גם לו סירב שלם.
הוא ריחם על אשתו של בשן, ההזמנה הייתה להרוג אותה.
'למה הוא לא יכול לרצוח אותה בעצמו?' חשב לעצמו.
אומנם לא קיבל תשובה, אבל שיער שבשן סתם רוצה לנפנף בפני עובדי – מלך אחרים
שהוא הזמין מלא רוצחים שכירים.
'חתיכת מתנשא מטונף' חשב בלבו תמיד. אדם יהיר ורוצח אכזר.
'הוא חושב שהוא כל כך גדול ומרשים' מלמל בלחישה ולקח עוד לגימה מהמשקה שלו.
הוא לא ידע מה הוא שתה. הוא פשוט ביקש מהברמן משהו חריף אבל שלא יוציא אותו מריכוז יותר מדי. הוא חישב את התשלומים שהוא צריך לקבל, כמה שעות עבד השבוע והאם מגיע לו בונוס על אלימות יתר.
מחשבותיו נקטעו כשנשמעה תרועה שדמתה לצליל חצוצרת המלכות.
נכנסו שני עובדי – מלך,צנומים ונמוכים, מה שהיה די אירוני לעובדה שמעמדם
היה יחסית גבוה לרוצחים שכירים.
עובד – המלך בצד שמאל שגובהו היה מטר חמישים ושבע, פתח מגילה צהובה ונקייה.
הוא כחכח בגרונו וקרא בסמכותיות מן המגילה.
"על פי זכויות מורשת המלוכה, רשאי המלך* לבחור לו רוצח שכיר אישי ולפטר אותו
כאשר אינו מועיל או מת.
המלך, והוא בלבד חותם על ההצהרה שבחר ברוצח המסוים, והרוצח עצמו לא יכול
להתנגד לפקודת המלך." באוויר הייתה קוצר רוח שהייתה מעורבבת עם מעט פחד.
עובד – המלך הנמוך יותר,שגובהו מטר ו50 נראה דווקא נראה סמכותי יותר מן העובד הגבוה.
הוא פתח מגילה שלא הייתה הכרחית כל כך בהתחשב בעובדה שאמר משפט קצר.
"השתחוו לכבוד הוד מעלתו, המלך קרל הגדול*"
אחרי זה כלום לא היה מובן. פשוט תוהו ובוהו.
חלק מהרוצחים כן השתחוו ומלמלו הילולים למלכם, ואילו חלק התפרעו וחשבו שזו מתיחה.
שלם פשוט ישב ולא זז ממקומו. הוא חשב שזו מתיחה. למה שהמלך "בכבודו ובעצמו" יבוא לבר רוצחים שכירים? וגם אם זה היה המלך, שלם לא היה משתחווה לו, ובטח שלא מהלל אותו.
למה להלל מישהו שהמדינה שלו מלאה רוצחים שכירים ושכל יום,באזור אחד,
נרצחים לפחות 8 אנשים?
הבלגן המשיך ועדיין כלום לא היה מובן. עד שהמלך באמת נכנס לבר.
היה ברור שזו לא מתיחה והמלך נכנס ובוחר לו רוצח שכיר פרטי.
הוא היה לבוש גלימה חומה ויקרה שהגיעה עד לרצפה וענד לפחות
15 טבעות מורשת. כולם שתקו. תחילה הוא נכנס,בוחן את הסביבה ונראה כאילו
הוא מחפש מישהו מסוים.
כשראה את שלם הוא חייך חיוך קטן ומשועשע.
"הבה ניגש לעניינים. הרוצח השכיר הפרטי שלי הוא שלם נעזבה."
היה לו קול עמוק ורציני. הוא נתן מן תחושה כזו שאם שלם יסרב, ימות מוות בייסורים.
וזה מה שבאמת היה קורה.
שלם קם, לקח את דבריו ויצא עם עובדי – המלך שהחזיקו אותו בזרועותיו
כדי שלא יברח. הוא גם לא היה מנסה לברוח. לא הייתה לו ברירה אלא להיות
חיית המחמד הקטנה של המלך.
"אז שלם. זה בסדר אם אשלח אותך עכשיו לאיזו משימה קטנטנה?
פשוט זה משהו שדחוף לסיים." על פניו שוב נמתח חיוך משועשע.
"ממש לא הוד מעלתו,ממש לא." ענה לו שלם וחייך גם הוא חיוך קטן.
שלם לא אהב לרצוח,ממש לא. אבל הוא ידע כמה חשוב למלך רק להרוג את בתו וזהו.
הוא ימשיך בהצגה וירצח פעם אחת אחרונה ויקבל מיליון מטבעות זהב.
זה היה מספיק בהחלט לו ולאחותו.
בנוסף לכך יקבל הרבה זכויות. ימצא לו זיווג עם אישה עשירה,יקבל כבוד בכמעט כל אזור ואף אחד לא יעז לתקוף אותו,הרי הוא הרוצח הפרטי של המלך.
כל המחשבות האלה הסתחררו בראשו עד שגרמו לו לכאב ראש.
סוף סוף הוא ואחותו יזכו לחיים טובים.
כמעט כלום לא יכול להשתבש. 'רק עוד פעם אחת קטנה וגמרתי. גמרתי עם הרציחות'
חשב לעצמו וחייך. אחד מעובדי – המלך ניגש אליו ושאל: "אדוני,אתה מוכן לקראת המשימה?"
הוא קיבל כבוד אפילו מעובדי המלך. "כמובן. הביאו לי נשק ואמרו לי את הפרטים. אני לא חושב שיהיה קשה כל – כך לרצוח נסיכה שגדלה כל חייה בבית המלוכה."
עובד – המלך גיחך מעט, כאילו צוחק על נוכחותו של שלם בתור הרוצח הפרטי של המלך.
"אתה לא יודע כלום על הנסיכה, נכון?" שאל אותו. שלם לא הבין את השאלה.
הוא ידע שרודפים אחריה אבל מה זה משנה? הוא דמיין אותה כנערה מפוחדת בשמלת סאטן ורודה שלא מוכנה להיפטר מנזר היהלומים שלה מאלו שכל הזמן מועדות על שורשי עץ.
"יתנו לי את כל הפרטים עלייה כשאגיע לארמון,אז לא נראה לי שזה משנה עכשיו."
ענה לו, מנסה לשמור על תדמית בטוחה וחזקה. אבל עדיין לא הבין למה לא לשלוח עובד – מלך חזק שיפטר ממנה? למה לזמן רוצח שכיר מומחה לטפל ביריב כה לא ראוי כמו נסיכה?
הוא כבר לא הרגיש בטוח כמו שהרגיש מקודם. אולי זו איזו מתיחה על חשבונו?
אבל היה מאוחר מדי לסגת. הוא כבר ישב בכרכרה המלכותית מול המלך.
"יש לך משפחה שנצטרך לאסוף?" שאל אותו.
"יש לי אחות קטנה בשממת אזור 4." ענה לו שלם.
"נהדר! כמה שאני אוהב ילדים קטנים! כל – כך תמימים וחמודים. לא יודעים למה יהפכו להיות."
הזקן האפור שלו הקשה על שלם להתרכז. הוא כבר לא ידע מה לעשות.
"אל תדאג,יקירי. זו לא בדיחה או מתיחה. אני בוטח בך שתסיים את המשימה הזאת במהירות
ותזכה לחיים הראויים לך ולאחותך." עד כמה ששלם לא רצה להודות בזה, המלך צדק.
'רק עוד פעם אחת קטנה וגמרתי. גמרתי עם הרציחות' הוא המשיך לומר לעצמו. בזמן הווה. כדי להרגיש שזה באמת יגמר.'