תיקי רז 1# חתונה סיוטית פרק ז'
לפרק הקודם:
—
נהגת ניידת המשטרה לא ראתה את המקום הזה כבר הרבה זמן. בשעה זאת המקום שרץ שוטרים.
קנדריקס חנתה ליד גדר המשטרה הצהובה ויצאה מתוכה.
'דווקא הלילה החליטו להחזיר אותי למקום הזה' רטנה בליבה.
איש צעיר במדי משטרה התקרב אליה "מצטער שהקפצתי אותך באמצע הלילה".
קנדריקס ניסתה לחייך. קורט מילר, העוזר האישי שלה, היה אדם חביב ביותר ואמין מאוד. הוא היה נמוך בגובה של נער מתבגר ועורו היה חיוור מאוד. שיער ראשו היה מתולתל והיה ברור לה שהוא שם ג'ל בקביעות.
היא חשבה שאשתו היא ברת מזל. יש לזוג ילדה בת שלוש והשבוע סיפר שמחכים למשפחתו בבטן שני אורחים.
עד הלילה היא חשבה שגם היא עצמה ברת מזל. עכשיו נראה שממש לא.
"זה בסדר, אלה החיים שבחרתי לעצמי," אמרה ונאנחה. "מה יש לנו כאן?"
"טוב, כמו שסיפרתי לך – זאת זירת רצח מזעזעת".
"בהחלט," נשמע קול קרוב אליהם. פקד טוני גליץ' יצא מבעד לגדר והתקרב אליהם "רצח בבית ספר יסודי זאת שערוריה".
הלב של קנדריקס דפק בקצב מהיר. היא לא ידעה מה לומר לטוני, איך להתייחס אליו, איך להירגע כשהיא לידו, איך…
"קנדי, שמעת מה שאמרתי?" שמעה את קולו של קורט.
היא שמה לב שהשניים בוהים בה "מצטערת, לא הייתי מרוכזת".
"זה מובן," חייך טוני. "שעה מוקדמת, בטח בקושי ישנת".
"אמרתי שהנרצח הוא אדם מבוגר," אמר קורט. "התקשרנו למנהל בית הספר, מר לואיס צ'פמן. הוא יגיע עוד מעט לנסות לזהות את הגופה".
קורט הוביל אותם אל הקומה השנייה. בצד תאי התלמידים שכבה גופת אדם מבוגר בעל זקן מגולח, אף פצפון ועיניים שהביעו חוסר שינה. במבט ראשון ניתן לפי מראהו ובגדיו להבין שמצבו הכלכלי אינו מרקיע שחקים.
קנדריקס רכנה ליד הגופה ובחנה אותה מסביב. היא לא יכלה לקבוע בוודאות מתי זה קרה או כיצד האיש מת, אך שמה לב לדבר חשוב.
"איפה כף ידו השמאלית?".
"חיפשנו הצוות ואני סביב בית הספר, היא לא נמצאה בשום חדר או כיתה" אמר קורט.
"ומה עם התאים?" שאלה קנדריקס והצביעה על תאי התלמידים הסמוכים.
"נראה לי שזאת חדירה לפרטיות, צריך לחכות לצו בית המשפט" אמר טוני.
"לעזאזל!" קראה קנדריקס ברוגז, בעטה בתא מסוים והביטה סביב. פתאום הבחינה במשהו מוסתר בתקרה. "אולי המצלמות ראו משהו".
"בשביל זה צריך לפחות את המנהל שיאמר לנו היכן נשמרות ההקלטות" הסביר קורט.
"מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן?" שמעו קול מאחוריהם.
אדם מבוגר ושמן, בעל משקפיים עגולים ובעל שפם אפור וזקנקן אפור התקדם לעברם במהירות. מבגדיו נראה שלא טרח לסדר את מראהו לפני שיצא מהבית – דבר שהעיד על חיפזון.
"מר צ'פמן, אני מניח?" שאל טוני.
האיש הנהן. העיף מבט בגופה והביט בשלושתם.
"שמי פקד טוני גליץ', זאת הבלשית קנדריקס קיין וזה הבלש קורט מילר," הסביר טוני והציג לו את התג שלו. "שוטר במשמרת של קורט קיבל הלילה טלפון בהול מאיש בבית הספר שטוען שמרגיש שמישהו רודף אחריו, והטלפון נותק באמצע השיחה".
"תחקרתם את השוטר? שאל צ'פמן.
"כן," ענה קורט. "הוא ענה שזה נשמע כקול של גבר מבוגר, והוא היה מבוהל".
צ'פמן הביט בגופה "אני מזהה אותו – זה מר מנדל, המנקה. הוא התחיל לעבוד אצלנו רק לפני כמה ימים".
"מה אתה יודע עליו?" שאלה קנדריקס.
"מר מנדל הוא בסך-הכול אדם טוב שהחיים לא שפרו עליו, הוא אפילו ניסה להתאבד לפני כמה ימים – אבל מידע רחב איני יודע".
"השוטרים הצילו אותו?" שאל קורט.
"לא בדיוק," ענה צ'פמן. "השוטר שהוזעק לשם – מר יוסף כינר, נעזר בחברו – מר גל רז שהינו חוקר פרטי. מר רז מנע ממנו מלקפוץ".
"כן," אמר טוני, "קראתי על זה בעיתון. נצטרך לחקור גם את שניהם, אולי הם יודעים עליו מידע נוסף".
"מה לגבי המצלמות?" שאלה קנדריקס והצביעה לכיוון המצלמה. "אתה יכול להראות לנו הקלטה של הלילה האחרון?".
צ'פמן פתח את המצלמה שעל הקיר, הוציא ממנה דיסק והוביל אותם לכיתה צדדית בקצה המסדרון.
על השולחנות הרבים בכיתה היו מונחים מסכי מחשב שאליה מחוברים בחוטים מקלדת ועכבר.
"לא שיא הטכנולוגיה, אבל מספיק בשביל הצורך" אמר צ'פמן והוביל אותם לשולחן המורה שם היה המסך הגדול ביותר.
הוא הכניס את הדיסק לכונן המחשב, נכנס לתוכנה והחל להריץ את הסרטון במהירות.
"עצור" הורה טוני לצ'פמן כשראה בסרטון את מר מנדל מדבר בטלפון שלו. הוא הביט לכל הכיוונים כאילו חיפש משהו תוך כדי הליכה מהירה לכיוון המדרגות, כנראה כדי לצאת מהמקום.
ואז, משום מקום, צצה דמות מכוסה בברדס והחלה להיאבק בו, הצמידה אותו לתאי התלמידים, ולאחר זמן קצר הלמה את ראשו בתא מסוים.
מר מנדל לא זז יותר.
צ'פמן בלע את רוקו בקול ואז שאל "ראיתם מספיק?".
"עוד לא, נשארה לפחות עוד תעלומה אחת" אמרה קנדריקס.
"מה היא, גברתי?" שאל צ'פמן ברוגז. "אני לא רוצה לבזבז את שעות הלילה בצפייה בסרטים כאלה".
"דבר ראשון – שמי השוטרת קיין, ולא גברתי" אמרה קנדריקס בנחרצות. טוני גיחך. "דבר שני – תמשיך להביט, כנראה לא שמת לב למשהו חשוב קודם".
בחוסר רצון וברטינה לא שקטה הביט שוב צ'פמן במסך.
הדמות בברדס קירבה את הגופה לצד מסוים של התאים, פתחה בעזרת קוד את אחד התאים, ואז הוציאה מחגורתה חפץ כסוף וחד".
"אני לא יכול לראות את זה" אמר צ'פמן ועצם את עיניו.
הדמות ישבה ליד הגופה כמה רגעים, חתכה את כף היד השמאלית, שמה אותה בתא ונעלה אותן.
הדמות נעלמה כלא הייתה.
"אתה יודע איזה מספר תא זה?" שאלה קנדריקס את צ'פמן, חוששת מהתשובה.
"22" ענה צ'פמן.
'בבקשה שזה לא יהיה מה שאני חושבת שזה' התפללה קנדריקס.
הטלפון של טוני רטט. זה היה SMS "יש אישור לפתוח את התאים," אמר טוני ושאל את צ'פמן "יש לך את הקוד לתא 22?".
צ'פמן אמר "אברר" ויצא במהירות.
"אתם חושבים שזה הוא? שהוא חזר?" שאלה קנדריקס.
"נקווה שלא" אמר טוני.
צ'פמן חזר והוביל אותם אל התא, פתח את המנעול עליו בעזרת הקוד ופתח את התא.
בתוך התא הייתה שכובה ידו של מוטי מנדל. אבל זה לא הדבר שהכי זיעזע את קנדריקס.
הדברים שהבהילו אותה היו סימן מצויר בדם של ציפור בגב כף היד, ופתק מקופל אחוז בין האצבעות.
קנדריקס לקחה את הפתק וקראה את תוכנו "אני מתגעגע אלייך קנדי, גם את מתגעגעת אליי?".
—
דמות בבגדים אזרחיים צפתה בסתר בשלושה נכנסים לתוך בית הספר.
הדמות התרחקה משם והלכה לכיוון החוף, וכשהגיעה לטיילת התיישבה על ספסל וחייגה בטלפון בסלולארי שלה.
"הלו?" שמעה בקו השני.
"השארתי להם סימנים קלים וברורים. לפי ההיכרות שלי איתה – היא תבין את הרמז ותפעל"
"מצוין," אמרה הדמות בקו השני. "הגיע הזמן להתאסף מחדש ולעבור לשלב הבא".
"אני כבר אצא לדרך" חייכה הדמות וניתקה את השיחה.
לאחר כמה דקות של מנוחה קמה הדמות מהספסל, זרקה את הסלולארי לפח הכי קרוב והלכה משם
—
איריס טלמור ישבה על כורסה וקראה בספר שבחרה מספריית הקיבוץ.
המבחר לא היה גדול – אבל בהחלט משובח.
מדי פעם ניסתה איריס לשנות תנוחות ישיבה, הוסיפה כריות או שמיכה, אבל ללא הצלחה.
היא שוכנעה להשלים עם המצב הזה, כמו ששוכנעה לפני מעט שנים להשלים עם המצב הבריאותי של אביה שישן באותה עת מיטה מולה.
אישה מוכרת נכנסה לחדר "הכול בסדר, יקירתי? אני יכולה לעזור במשהו? תרצי שאחליף אותך כדי שתביאי לעצמך משהו לאכול?".
איריס חייכה "תודה על הדאגה, שושי," אמרה איריס ופיהקה. "אכלתי הרבה בבית, בעלי דואג לפנק אותי באוכל משובח".
"ת'יאו הוא באמת גבר מושלם, את ברת מזל שזכית בו".
"אני יודעת".
"אין שום דבר שאני יכולה לעשות למענך?" שאלה שושי. ואז הוסיפה "משעמם לי להיות לבד בשולחן המזכירות".
"אבל אם יתקשרו?".
"הוא צמוד מאוד, ואני רצה ממש מהר!".
"אז… יצרת קשר עם אחי בזמן האחרון?".
לא יצא לאיריס לדבר עם גל בזמן האחרון בגלל שטיפלה בילדתם החדשה שירה בת השנתיים כמעט 24/7, ות'יאו היה במשך תקופה ארוכה עד לא מממן במילואים.
"למען האמת הוא צלצל לכאן לפני יום או יומיים ושאל בשלום אביך," אמרה ולאחר מחשבה הוסיפה. "הוא אידיוט שחושב רק רק על עצמו".
"ממש לא נכון!" אמרה בקול שקט איריס. "הוא עובד קשה למחייתו בעזרה לאנשים מכל הסוגים. ואוי לך עם אגלה שאבא שלי שמע את דעתך!".
"בסדר, זאת ההחלטה שלכם," אמרה והרימה ידיים בהכנעה. "אני רק טוענת שהוא צריך לבוא יותר לבקר את אבא שלו".
"טוב, תודה על הכול" אמרה איריס.
שושי יצאה מהחדר בפרצוף כעסני ואיריס הביטה באביה.
איריס ידעה ששושי טועה, ללא גל היא הייתה נמצאת היום במצב שונה לגמרי.
—
כשהייתה איריס קטנה, אולי בת 13, הייתה איריס הבת המרדנית במשפחה.
זה התחיל בפעם שאמא שלה ראתה אותה מעשנת מחוץ לבית בשעה מאוחרת. היא הייתה מקורקעת לשבוע. היא המשיכה לעשן עד ההיריון והסתירה זאת טוב מאוד מאמא שלה.
שנתיים לאחר מכן, חברותיה של איריס יצאו לקולנוע והיא הייתה צריכה להישאר בבית ולשמור על גל כי הוריה הלכו לבילוי וחווי הייתה בצבא.
היא הצליחה לגנוב את מפתחות המכונית של אביה, ושילמה לגל כדי שישמור על סודה, יחד עם הבטחת רווח כפול אם ישמור על עצמו לבד.
החלק הראשון לא הצליח כל-כך. אמא שלה הרגישה לא טוב והוריה חזרו מוקדם מהמתוכנן. וכשגילו על העסק – קרקעו אותה ואת גל לחודש שלם כולל סיוע בכל מטלות הבית.
קרוב לגיל 18, כסימני מחלתו של אביה החלו, התחילה איריס לפתח גם הרגלי השתכרות, ובאותו זמן התאהבה בבחור לא סימפטי מהעיר רחובות, גדול ממנה ב-4 שנים, בכינוי 'קרום' שאת רוב חייו בילה מחוץ לביתו.
אמא שלה לא ידעה על העניין הזה, ולחווי לא היה זמן לטפל בזה, לכן השתמשה חווי בנשק היחיד שהיה לה – אחיה הקטן, גל שאז היה בן16.
לגל היו קשרים בעיר רחובות לכן מצא את איריס מהר. היא בדיוק הלכה עם 'ידידים' שלה למסיבה במועדון לא חוקי.
גל הסתנן למועדון, ומצא אותה יושבת ליד שולחן עם שתי בנות, קרום ועוד שני גברים נוספים, כשהיא וחברותיה חצי מסוממות.
הוא הסתתר ליד עמוד, והשקיף על השולחן.
אחד הגברים הלך להביא בירה לכולם, ולתוך הכוסות של הנשים מוסס כדורים מסוימים שנראו מחשידים לעיני גל.
החבורה שתתה והמשיכה לדבר עד שעה מאוחרת, וכשהמקום כבר היה כמעט ריק הציע קרום ללוות את איריס.
גל עקב אחריהם מקרוב ללא ששמו לב אליו.
קרוב ליציאה החלו הגברים לשכנע את איריס ואת הבנות ללכת איתו ל"מקום כיפי יותר" שיוכלו לנוח בו ולאזור כוחות.
איריס ניסתה לתת תירוצים השעה כבר מאוד מאוחרת ושהיא צריכה לחזור- אך נוכחה לדעת שהיא מאוד עייפה, מתקשה להתרכז וכמעט לא יכולה ללכת.
היא נכנעה לבסוף בהרמת כתפיית ודידתה אחריהם לכיוון אזור החנייה.
גל חסם אותם קרוב לפתח המועדון.
"גל, מה א… מה אתה עושה כאן?" שאלה איריס חצי בחרדה חצי בבלבול.
"מי זה הפספוס הזה?" שאל קרום.
"אח שלה," אמר גל ותפס את זרועה של איריס. "בואי, הולכים הביתה".
האיש התרגז "אל תתערב, קטנצ'יק".
זאת הייתה הטעות הראשונה של קרום.
לפני שקרום הספיק למצמץ, שבר לו גל את האף באגרוף "יש לך עוד מה לומר?".
"גל, תעזוב אותו!" מחתה איריס.
"את יודעת לאן הבחור הזה לוקח אותך בכלל?" שאל גל.
"אמ…".
"בדיוק" אמר גל.
קרום הביט בזעם בגל והוציא סכין "אני הולך לעשות ממך סלט, חתיכת חוצפן!".
איריס קראה בבהלה.
איריס ידעה להילחם. אם הייתה ממוקדת יותר היה לגל יתרון גדול יותר.
קרום תקף בהסתערות עם הסכין. גל התכופף והפיל אותו על המדרכה כשפניו כלפי מטה והרחיק משם את הסכין.
גל התיישב עליו "תקשיב לי טוב, ככה זה הולך להיות…" אמר גל ומתח את רגלו עד שהשמיעה קול פיצוח. "או שתבטיח שאתם עוזבים בשקט את המשפחה שלי – או שאני שובר לך גם את הרגל השנייה. ואם תבוא עם תגבורת – גם לי יש חברים שישמחו להשתעשע אתכם".
"הבנתי" נאנק קרום.
"נהדר!" אמר גל וחייך ואז הביט באיריס שעדיין הייתה מושפעת מסם "הולכים?".
"הולכים".
למחרת בבוקר, קמה איריס עם כאב ראש והתקשרה לחברות שהיו איתה במועדון.
לאחר ששמעה על החוויה האיומה שקרתה להן ניגשה לגל והודתה לו מקרב לב.
"מאיפה למדת להילחם כך?" התעניינה.
"לך יש את הבילויים שלך, ולי יש את הבילויים שלי" ענה בחיוך וקרץ.
שבוע לאחר מכן עברה לקבוצת גמילה מאלכוהול, שם פגשה את הבן של המרצה של ימי רביעי, שנהיה בעלה לעתיד – ת'יאו טלמור.
—
איריס הביטה באביה ולחשה "גם גל מתגעגע אליך, אבא".
—
גל לא הביט לכיוון החגיגה, ורק האזין בחצי אוזן לקולות של שמחה ונגינה.
איימי, כמבוקש, נשארה לידו, אירחה לו לחברה ושמרה עליו מכל מיני הצעות שידוכים של אנשים הבאים ממקומות שונים.
הוא שמע צעדים מאחוריו שבאים מכיוון החופה מתקרבים לכיוונם, והתכונן להתקפת ההצעות הבאה.
"אני שונאת חתונות" נשמע קול מוכר.
גל הסתובב וראה מולו דמות שנראתה ממש דומה לריקי – רק גרסה יותר צעירה.
"אני מתפלא, מיקה," אמר גל. "את לא שמחה שאחותך מתחתנת?".
"לא ממש," אמרה מיקה והרימה כתפיים כאות שלא אכפת לה. "יש לנטע בראון מזל שלא יכלה להגיע".
'למה נטע לא הגיעה לחתונה של אחיה?' תהה גל.
מיקה סקרה את איימי במבטה "את החברה שגל הזמין? נעים מאוד, מיקה מגל. תיזהרי מהבחור הזה – הוא מנפץ לבבות!".
גל נזכר איך כמה ימים לאחר שריקי נפרדה ממנו, ביקשה ממנו מיקה להיפגש איתו לשוחח בבית קפה.
בטיפשותו, הוא חשב שמדובר בשיחת תמיכה. אך התברר שפגישה זאת הייתה כמלכודת של דייט.
גל עצר באמצע הפגישה, הסביר לה שזה לא מתאים לו, שילם על חשבון שניהם והלך משם.
בשבילו, מיקה הייתה רק אחותה הנחמדה של חברתו – לא יותר מזה.
"אף פעם לא היה ביננו משהו רציני, מיקה," אמר גל. "כדאי שתפנימי את זה כבר".
"לך לעזאזל!" צעקה והלכה משם בכעס.
"לא יכולת לומר לה את זה יותר בעדינות?" כעסה איימי. "אנחנו בחתונה של אחותה, אם לא שמת לב".
גל לא הספיק להגיב לפני שדמות אחרת התקרבה אליהם "גל, מאיה, מה אתם עושים כאן?" נשמע הקול המוכר של אפרת מגל, אמא של ריקי. "מאוד נשמח אם תהיו נוכחים בחופה".
גל פנה לעברה וחייך "הייתי שמח, גברת מגל. אבל אני מצטער, איני יכול לעזוב את עמדת השמירה שלי".
"נראה לי שתוכל לשמור עלינו יותר טוב בכך שתהיה היכן שכולם".
הוא הביט במבט מיוסר באיימי בתקווה שתוציא אותו מההצעה הלא מפתה. היא הרימה כתפיים כי לא היה לה מה לומר.
"את צודקת, זה יהיה חכם יותר" הודה גל, נעל את הכניסה הראשית והלך יחד עם אפרת ואיימי לתוך הקהל.
לצערו, אפרת התעקשה שיעמוד מלפנים והובילה את איימי לתוך שורת הנשים.
לאחר דקות ספורות הכריז רוג'ר "בואו נזמין את החתן והכלה אל החופה בשירה וריקודים!".
הקהל יצא בשירה וריקודים בצורת שני טורים של בנים מצד אחד ובנות מצד שני, עמוס וריקי לוו ע"י הוריהם במרכז כשהנגנים והצלמים רצים ממקום למקום.
'מתי זה כבר ייגמר?!'.
עמוס כבר עמד מתחת לחופה, כולו מחויך ובוהה בריקי כאילו נמצא באופוריה. גל זיהה מבט כזה גם אצל מסוממים. לידו עמדו אדי מגל שהביט סביב לקהל, הרב חדד שקרא דף מסוים ו-2 בחורים אותם הכיר גל מתמונות – בני דרייק ועידו לביא העדים שדיברו ביניהם, ואלכס בראון שעלה בעזרת רמפה מעץ על הבימה, ישב בכיסאו והביט במבט גאה בבנו.
ריקי התכסתה תחת ההינומה. גל גילה שיש לו דמעות בעיניים ולכן ניגב אותן בעזרת שרוולו.
הוא לא ידע אם הן דמעות של שמחה או צער.
רז הטה בכוח עילאי לצד וראה את איימי חוטפת עוד כמה מאכלים מהבופה וקרא "תנצלי את האירוע עד הסוף, הא?".
היא הוציאה לכיוונו לשון, הביעה מבט מזלזל והעמיסה עוד אוכל על צלחתה.
הם עלו לבימה ועמדו תחת לחופה. הקהל הפסיק לשיר לאיטו והרב אייזיק בירך על כוס יין שניתנה לו, אמר ברכה ראשונה, שתה ונתן לעמוס לשתות.
נראה בעיני גל שעמוס אפילו לא שם לב לכך שהוא שותה.
הטלפון הסלולארי של גל רטט.
הוא הביט בצג – יוסל'ה.
'וואו, הייתי נותן הכול על מנת לחזור בזמן לערב ההוא, ולהתעקש שיוסל'ה יחפש מישהו אחר יטפל באיש המסכן בגג המכולת'.
גל שמע ברקע את תהליך נתינת הטבעת ואת קריאת "מקודשת-מקודשת-מקודשת" ושמח שפספס לראות את הרגע ההוא.
הוא החליט לצלצל אל יוסל'ה מאוחר יותר ולכן ניתק. בין כה וכה הם לא ישמעו אחד את השני במקום הזה, בייחוד לא עכשיו.
הרב חדד התחיל בטקס הקראת הכתובה עם החתמת בני דרייק ועידו לביא וניסה לקצר, ולאחר מכן ביקשה במפתיע ריקי את הרמקול "אני רוצה להודות באופן אישי לכל מי שטרח להגיע לכאן, עמוס ואני לא היינו כאן בלעדי כל אחד ואחד מכם".
רוג'ר לקח ממנה את הרמקול בעצבים והזמין את שאר המברכים על הכוס.
פתאום אמר רוג'ר "לברכה שביעית מוזמן מר גל רז – חבר החתן".
'מה לעזאזל?' נדהם גל. הוא שם לב שגם איימי מופתעת.
הזמן כאילו קפא וכולם הביטו בגל, למה הוא לא מגיב?
"טוב, מה יש לי עוד להפסיד" אמר לעצמו גל, נאנח, עלה על הבימה, בירך על הכוס וירד.
—
הכול רץ מהר כל-כך, שגל לא היה בטוח אם זה היה סדר ההתרחשות הנכון, אבל כך העידה איימי.
הרב הושיט את הכוס לעמוס בירך על כוס היין, שתה מעט, הוריד את ההינומה והושיט גם לריקי את הכוס.
ריקי לקחה מידו את הכוס ושתתה במבט מתענג – אבל באמצע השתייה המבט הזה הוחלף במבט אחר.
היא פערה עיניים והביטה ישירות לכיוון גל.
גל זיהה את המבט הזה אצלה, וזה לא היה מבט של אושר. ממש לא.
ריקי שמטה את הכוס ונפלה על הבימה כשראשה נחבט ברמפה של הבימה שנועדה לכיסא הגלגלים של אלכס בראון.
כל גופה נמרח בתוך שלולית של דם הזולג מתוכו, ונהיה מהול ביין מהזכוכית השבורה….
המשך יבוא…
תגובות (1)
אוקי, עכשיו העלילה של קנדי מתחילה לסקרן יותר. מסכן הבחור שכרתו לו את היד, למרות שאם כבר כרתו, למה לא לקחת אותה איתם וזהו? למה לפרוץ לתא של מישהו ולהניח אותה שם בידיעה שהמצלמות רואות? (כאילו, בסדר, זה בכוונה, אבל עדיין) למה לא להשאיר את הפתק בדרך יצירתית אחרת?
מעניין.
וגם בסוף עם ריקי, למה רק היא נפלה/התעלפה/משהו אחר שקרה וכל השאר לא? הרי כולם שתו מאותה הכוס. אני מנחשת שזה או שהיא אלרגית ליין או שקרה שם משהו בנוסף.
בכל מקרה, אני סוקרנתי מאוד מהפרק. אהבתי. מחכה להמשך.