תזכיר לי מי אתה? פרק שני

אני נכנס אל בית החולים וכמעט מסתובב חזרה בשביל לעוף מפה.
אני לא רוצה לבלות עוד ערב במקום הזה, הקירות פה לבנים מידי, השקט משגע.
הדבר היחיד שיותר גרוע מהשקט הרגיל של המקום הזה, הוא השקט המופטי שמגיע כאשר הם לא מצליחים להציל מישהו, כשהוא מת וכל הרעש שהם עשו בניסיון להציל אותו פשוט נעלם, זה אחד הדברים היותר גרועים ששמעתי בחיי.
אבל היא בסדר, דבר לא השתנה בסימני החיים שלה כבר ימים, הפציעות שלה החלימו כמעט לחלוטין, הבעיה היחידה היא שהיא לא מוכנה להתעורר.
הרופאים אומרים שהיא אמורה להתעורר בקרוב ושרוב הסיכויים הם שהיא תהיה בסדר, אבל הם אומרים את זה כבר כמעט שבועיים והיא עדיין בתרדמת.
אני די בטוח שהם לא ממש בטוחים לגביה יותר, שהם לא יודעים מה לא בסדר בה ואני יודע שזה נורא לחשוב את זה, אבל לפעמים אני חושב שזה עדיף שהיא לא תתעורר.
איש חוץ ממני לא יודע מי היא באמת, אם הם היו יודעים אני מניח שהם היו מוציאים אותה להורג עוד לפני שהיא הייתה מגיעה לבית החולים.
אבל מצד שני גם אני לא ממש מכיר אותה, ברור ראיתי אותה כמעט כל שבוע בשנתיים האחרונות כשניסיתי לסכל את התוכניות שלה להשתלט על העיר הזאת, אבל אני לא יודע מי היא מתחת למעטפת של הרשע, אני לא יודע אם יש משהו מלבד זה בכלל.
אבל הגורל שלה הוא לא בידיים שלי ואני צריך לזכור את זה אפילו אם נמאס לי להגיע לפה כל יום מחדש ופשוט לשבת לידה בתקווה שהיא תתעורר.
נמאס לי לראות אותה פשוט שוכבת שם חסרת אונים, כלואה בתוך המוח שלה במקרה הכי טוב ואבודה לחלוטין במקרה הרע.
אני יודע שהייתי יכול להמשיך בחיי, לחכות שבית החולים יתקשר לומר לי שהיא התעוררה, אבל האמת היא שלא היה לי הרבה מה לעשות חוץ מזה.
בלי המזימות שלה וההפתעות שהיא נהגה להשאיר לי אין לעיר הזאת ממש צורך בי, כל הדברים הקטנים, הגניבות והסמים, כל אלה הם אזורים שאני עושה יותר רע מטוב, משתמש ביותר כוח משצריך ומפריע לחקירות משטרתיות, אז אני נשמע מהם כל עוד באמת אין צורך בי.
בשנים הראשונות ממש ניסיתי לעצור את כל הפשע בעיר הזאת, הייתי בטוח שבגלל שיש לי כוחות האחריות להפוך את העיר למקום בטוח יותר נחה על כתפיי, אבל ככל שהתבגרתי והמשכתי בתפקידי הבנתי שלפעמים אני עושה יותר רע מטוב.
זה התחיל בתלונות של אזרחים שהייתי בטוח שהצלתי אבל הם האשימו אותי בהרס של רכוש, אחר כך הגיעו הכתבות בעיתונים ולפני שהבנתי מה קרה, אנשים שנאו אותי יותר מאשר אהבו אותי.
הייתה תקופה שפשוט הפסקתי עם כל הקטע הזה, הפסקתי להיות גיבור על, החיים שלי לא היו קלים גם ככה והשנאה של אנשי העיר ממש פגעה בי.
הייתי בטוח שאני פשוט עומד להיות אדם רגיל לשארית חיי ואז היא הגיעה, מלאה בשנאה וחוכמה, עם תוכניות כל-כך מדוייקות וגאוניות שלמשטרה לא היה אף סיכוי כנגדה.
אני מניח שבלי להתכוון היא נתנה לחיים שלי משמעות, ואני לא יכול פשוט להשאיר אותה לזאבים, אפילו אם אני לא בטוח שזה הדבר הנכון לעשות אבל אני חייב לתת לה את הסיכוי הזה.
אני מתיישב בכיסא לידה ובפעם המיליון תוהה אם יש סיכוי שלשבת על הרצפה יהיה נוח יותר.
אני מביט בשיערה בגוון הכרמל המפוזר על הכרית ואני לא יכול להפסיק לחשוב על עיניה האפורות, יש משהו במבט שהיא נתנה לי לפני שהיא התעלפה שפשוט לא עוזב אותי.
היא נראית מפוחדת, זיהיתי את המבט הזה רק במקרה, ואני ממש לא רוצה לראות אותו שוב. אני מניח שבצורה מסויימת המבט ההוא מערער את כל מה שאי-פעם ידעתי עליה, שהוא מערער את כל השנתיים האחרונות לחיי.
אני כל-כך שקוע במחשבות שלוקח לי רגע להבין שמה שאני מסתכל עליו הוא זוג עיניים אפורות.
היא ערה ואני ממש לא יודע מה לעשות מפה.