תום- פרולוג

"סוף הוא תמיד התחלה של משהו חדש״
"תאונה קשה בגולן: חייל אחד נהרג, וחמישה אחרים פצועים בעקבות תאונת אימונים ברמת הגולן, בצה"ל חוקרים את האירוע."
"מתחקיר ראשוני עולה כי צוות של חטיבה 401 ירה פגז "חלולן" ופגע בטנק אחר, יש כחמישה נפגעים, אחד במצב אנוש."

"חייל נהרג בתאונת אימונים ברמת הגולן."

"הותר לפרסום שמו של ההרוג: תום תורג'מן."

קול נפץ חזק נשמע כאשר הפגז נורה מאחד הטנקים לעברו של טנק אחר בשיירה ופגע בצידו השמאלי. היהדף הרב גרם לתום תורג'מן ולשאר חברי הטנק שלו לעוף קדימה. תום נפצע ברגלו, בחזהו ובראשו. חברי הטנק החלו יוצאים בזה אחר זה מפתח הטנק, סוחבים אחד את השני במעלהו. תום לא הרגיש כאב תחילה, והתפנה כשאר חבריו כשליבו הולם בחזהו במהירות. רק כשיצא לחלוטין מהטנק החל שם לב לדם הרב הניגר מפצעיו ומכתים את מדי הזית הירוקים. צעקות נשמעו מכל עבר, ידיים נשלחו לעבר תום המבולבל במטרה יצב את הליכתו המזגזגת. התרגיל הופסק במידי וכל חיילי החטיבה החלו יוצאים מהטנקים.
ריח העשן הסמיך לווה את תום בזמן שהחובשים הגיעו עטים עליו והשכיבו אותו על האלונקה. הם החלו בודקים וממששים את גופו, מזריקים וחוסמים ועושים כל שביכולתם.
תום הרגיש את עיניו נעצמות לאטן, ואת הקור משתלט עליו, על אף שהיה זה כבר תחילת חודש יוני השרבי.
צעקות רבות ומלמולים חסרי פשר נזרקו סביבו, מונחים רפואיים, צעקות היסטריה ומילים שנאמרו לכיוונו, אך הוא לא יכל לעבד אותם ולהבין מה כוונתם.
"מה עם תום?" קולו של אלירז, מפקדו, העיר אותו. הוא פקח את עיניו,שמש של שקיעה צרבה בהן, ולכן הוא סגר אותן שנית.
"תום, תפתח את העיניים" חיילת אחת התחננה בקול רועד, נדמה היה לו שזוהי רותם.
לאחר מכן הקולות חזרו להיות מעומעמים וחסרי פשר.
"1, 2, 3…"
הוא הרגיש שהאלונקה זזה ולאחר מכן כשחזרה להיות יציבה שוב החל לשמוע רחשי מנוע של מכונית וגלגלים מחליקים במהירות על כביש.
גופו של תום הוכנע לבסוף, ליבו דמם ופצעיו הפסיקו לדמם.
בתוך אמבולנס צבאי, על כביש 98, אי שם ליד צומת אפיק, מוקף בחובשים בני גילו פחות או יותר.
וכך אחרי 19 שנים, חמישה חודשים, שלושה עשר ימים, חמש שעות ועשרים וארבע דקות על כדור הארץ השעון של תום קפא ובכך תם מסעו של תום.

היא התעוררה בבוקר עם תחושה רעה, כזו שרק קשר מיסטי בין אמא לבין הילד שלה יכולה ליצור.
תחושה זו לוותה אותה במשך כל היום,לא עוזבת את מחשבותיה, עד אשר התיישבה על הספה לעת ערב ואמרה לבעלה: "איציק, יש לי תחושה לא טובה."
הוא כמובן מיהר לזלזל ולבטל את דבריה. אך היא בשלה מתעקשת שזהו מקרה של אינטואיציה נשית, ושהוא אינו מבין דבר וחצי דבר בנודע לזה.
בחדשות דובר על תאונת טנקים שארעה ברמת הגולן, אך תמר הייתה עסוקה כל כך בתחושותיה שלא נתנה את דעתה על כך שתום בעצמו משרת ברמת הגולן.
מאוחר יותר, הגיעו מספר חיילים לביתה, תמר צפתה בהם מתקדמים במורד שביל הגישה לעבר דלת הכניסה, כאילו צפתה בהם מגיעים לבית של שכנתה. היא מהרה לפתוח להם את הדלת ולהציע להם לשתות, מתקשה לעקל את הידיעה שהחיילים הגיעו עם בשורה. החיילים סרבו בנימוס להצעותיה וביקשו שתתיישב לצד בעלה על הספה, זו עשתה בדיוק מה שהתבקשה.
חיילת רזה התיישבה על הספה שמולם ואמרה בקול מרחם ורגיש "מוקדם יותר התרחשה תאונת טנקים ברמת הגולן."
תמר חסרת הסבלנות התפרצה בשאלות, והחיילת המשיכה בדבריה, "תום היה על הטנק שנפגע."
"הוא נפצע?" שאלה תמר בחשש, ולאחר מכן פנתה אל בעלה ואמרה "אמרתי לך שהייתה לי תחושה לא טובה."
"איפה הוא מאושפז?" היא שאלה, לא נותנת לאף אחד להשחיל מילה, וקמה על רגליה במטרה להתלבש ולצאת לבית החולים.
" גברת תורג'מן, תחזרי לשבת בבקשה." בקשה החיילת הצעירה.
"מה? מה קרה לו?" היא צעקה על החיילת והתיישבה בחזרה.
"תום נפצע קשה מאוד-" החיילת נקטעה על ידי תמר שוב
"אז מה אנחנו עושים כאן? בואו נסע לבית החולים, אני רוצה להיות שם כשהוא מתעורר."
"גברת תורג'מן, אני מצטערת, אבל תום לא הספיק להגיע לבית החולים." הסבירה החיילת.
"מה זאת אומרת? איזה מין דבר כזה לטפל בפצוע קשה בשטח?" היא החלה מטיחה האשמות בצוות שהגיע לביתה.
"תום נהרג." אמר פתאום איציק, בקול חלוש.
"זה לא יכול להיות, אל תדבר שטויות איציק." צעקה עליו תמר, "נכון?" פנתה אל החיילת.
"אני מצטערת, גברת תורג'-" תמר קטעה אותה בצרחה צורמת אוזניים.
עיניו של איציק נעצמו בכאב, ותמר החלה בוכה ומתייפחת ממלמלת קללות והאשמות כלפי הצבא והחיילת הארורה ואלוהים.
איציק רק ישב שם ועיניו מלאות דמעות, הוא הניח את ידו על ירכיה של אשתו אך זו התייפחה חזק יותר.
החיילת המסכנה ניסתה להרגיע את האם הכאובה.
"אני ידעתי שלא היינו צריכים תת לו ללכת להילחם עבור המדינה הארורה הזאת." פנתה תמר הכאובה אל בעלה.
כשתמר נרגעה מספיק הייתה זו כבר שעת בוקר מאוחרת, אחרי לילה של בכי ושברון לב, שכל דקה בו הרגישה כמו שעה של סיוט מתמשך.
היא לקחה את הטלפון שלה וחייגה את המספר שהכירה כבר כמעט טוב כמו את מספר הטלפון של בנה, אחרי מספר צלצולים הקול הגברי והמחוספס ענה לה מצידו השני של הטלפון.
"תמר?" היא התייפחה למשמע קולו המוכר.
"מה קרה?" הוא שאל בחשש.
"תום נהרג." היא בקושי יכלה להוציא את המילים הארורות האלה מפיה.

אדם מכיר במהלך חייו המוני אנשים, מי לעומק ומי פחות.
רוב רובם של האנשים שאדם הכיר במהלך חיו יגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה, דרכו למנוחת נצחים.
משפחתו הביולוגית, זו שלתוכה נולד, והמשפחה שבחר לעצמו, החברים שרכש במהלך השנים.
ובמיוחד חבריו מהשנים היפות ביותר- שנות הנעורים. האנשים איתם גדל ולצידם התעצב בין באותו כיוון או בכיוון שונה לחלוטין.
הם עומדים כולם מסביב לאדמה הפעורה אליה הוכנסה גופתה של תום.
מבטם של האנשים האלה, שהיום הם ספק חברים,ספק ידידים, ספק מכרים, ספק זרים, מצטלבים במבטים שמעידים על מבוכה, אולי גם על תחושת החמצה אבל בעיקר על תחושת נוסטלגיה ומעט צביטה של געגוע.