תום- גפן בועז: אפלטוניים

גפן בועז- אפלטוניים

אני עומדת כאן, מעל חלקת הקבר של תום, צופה בגופה מכוסת הבד הלבן נטמנת בתוך האדמה.
הגוף הזה, שעד לפני לפני יממה עוד פעם בו לב חם ודם זרם בעורקיו, ורידיו ובנימיו , עכשיו מוטל בתוך האדמה רופס וחיוור, ובקרוב מאוד יתחיל להיעלם כבדרך הטבע.
אני מרימה את עיניי ומבטי מצטלב במבטה של איה, שעומדת ישירות מולי, לאט לאט אני מביטה מסביבי ושמה לב לכל הפרצופים המוכרים של חברי לתיכון, וגם כמה חבר'ה מהשכבה.
התקופה ההיא מרגישה במרחק שנות אור אבל למעשה, היא הייתה לפני קצת יותר משנה.
אני מנסה להיזכר בפעם האחרונה שראיתי את כולם בהרכב מלא, ולא מצליחה. אבל אני זוכרת בברור את הפעם הראשונה.
כיתה י', האחרונה שהצטרפה הייתה טל שעברה מבית ספר אחר לשלנו. לפניה הצטרף רן שהיה איתנו בשכבה מאז כיתה ז אבל התחבר אלינו רק באמצע כיתה ט בערך, וירדן שהתחבר תחילה למיכל בשיעור מתמטיקה בכיתה ח ומאז הוא איתנו. אני, אורי איה מיכל הכרנו מהיסודי, תום ואני הכרנו מהקיבוץ.
תום. שטף של געגועים הציף אותי לפתע, וזיכרונות שונים החלו לעלות בראשי. כמו לדוגמה שאימא שלו ואימא שלי היו נוהגות להרטיב אותנו בצינור בימי הקיץ החמים כשהיינו בני ארבע.
מאוחר יותר, כשגדלנו התחלנו ליצור בעצמנו את הזיכרונות שלנו.
תום היה אחד האנשים המיוחדים שהכרתי באמת ובתמים, אני יכולה לספר פה מאות מקרים בהם הוא היה פשוט הוא, וזה בדיוק מה שהזדקקתי לו באותו הרגע.
לדוגמה, אי שם בכיתה י"א, כשישבנו לבד על אחת המדשאות בקיבוץ ופשוט דברנו. דברנו על איך השנה עוברות, עם כל הבגרויות שבכל שני וחמישי. ואז באופן אקראי לחלוטין שאל אותי תום "יש לך משיכה מוזרה למשהו?"
לא כל כך ידעתי מה לענות לו על כך לכן פשוט התחמקתי באלגנטיות ושאלתי אם לו יש.
"כן, אבל זה קצת מוזר." הוא ענה,
"ומהי?" שאלתי.
"ידיים," הוא ענה ומיהר להסביר שידיים הם הדרך שבה הוא לפחות חווה את העולם, ושמבחינתו מגע של ידיים זה מגע שמראה על אכפתיות.
מאוחר יותר באותו הלילה, היה ממש קר לכן התכרבלנו צמוד, כמו שעשינו לפעמים כשהיה לנו קר ובודד.
אם אדם זר היה עובר לידנו באותם הרגעים הוא היה חושד שאנחנו זוג, אבל אנחנו ידענו שלא. אנחנו היינו אפלטוניים לחלוטין.
תום החל משום מקום להעביר את קצות אצבעותיו בצורה נעימה וקצת מדגדגת במעלה האמה שלי.
"מה אתה עושה?" שאלתי בהפתעה מוחלטת,
"מראה לך שאכפת לי מימך." הוא לחש ברוגע.
אני לעולם לא אשכח את המשפט הזה שהוא אמר לי. היה לו אכפת מימני, תמיד.
גם כשנסענו אני ותום, שייביץ, רן, אורי ולי כל הדרך מהקיבוץ לתל אביב למסיבת נוער.
זאת הייתה מסיבת שבועות, וכיאה לקיבוצניקים הציוניים שאנחנו, כולנו לבשנו חולצות לבנות. חוץ מרן, הוא לבש חולצה כחולה וסרב להשתתף במפגן אהבת הארץ שלנו בטענה שאנחנו מתנהגים מוזר.
הערב, מהרגע שעלינו על הרכבת ועד הרגע שישבנו מחוץ לקיוסק שפתוח 24/7 בחמש בבוקר, היה מדהים.
מודה שאני לא אדם של מסיבות ומעולם לא הייתי, משהו במוזיקת מסיבות רועשת, שהיא לגמרי לא סגנון המוזיקה שלי, האנשים המיוזעים שצמודים אליך והבחורים המוזרים שבוחרים להתחיל דווקא איתך לא ממש קורץ לי.
אבל במסיבה ההיא, באווירה שהייתה בני ובין שאר החבורה, משהו שם שידר "פרטייה עד אור הבוקר." וכך היה.
רקדנו כמו חבורת המוזרים שאנחנו, צחקנו וצעקנו אחד לשני באוזן.
כמובן שרן ושייביץ הלכו באיזשהו שלב להתחיל עם בנות, בזמן שלי רקדה עם בחור רנדומלי שהתחיל איתה.
וכמו בכל מסיבה של נערים הורמונליים, ניגש אלי בחור מוזר שהחליט שהלילה הוא לוקח אותי להתמזמז בפינה.
הוא שאל אם יש לי חבר, וכשטענתי שכן הוא אמר את המשפט הטיפשי ביותר שאפשר לומר בסיטואציה הזו הלוא הוא "חבר זה לא קיר."
זרקתי את המבט חסר האונים שלי לתום שרקד לצידי והוא בתגובה משך אותי אליך וצעק על הבחור שהוא החבר שלי.
הבחור הריח את השקר וטען שהוא לא מאמין.
תוך שלושים שניות התייצבו ליד תום שייביץ ורון עם מבט זועם הבחור החצוף ברח על נפשו.
הודיתי לשלושתם, ובעיקר לתום וניסיתי לחזור לעצמי, ובאמת תוך זמן קצר חזרתי לרקוד באווירה המדהימה שהייתי בה קודם.
במשך כל הערב תום שמר עין על לי, על איה ובמיוחד עלי, ובכל פעם שבחור התקרב הוא התחזה לחבר של אחת מאיתנו.
בשעה שתיים בלילה לערך נפתחו הדלתות והרשו לנו לצאת מהמועדון לסמטה שליד ולהיכנס מתי שיחשק לנו.
אני, תום ושייביץ יצאנו החוצה בזמן שהשאר נשארו בפנים. באותו הלילה דברנו שטויות כמו אנשים שיכורים, מבלי להיות שיכורים בכלל. אולי זה היה מחוסר החמצן שלא הגיע לנו למוח מכל העשן והריקודים הבלתי פוסקים.
באיזשהו שלב הצטרפו גם שלושת האחרים ופשוט ישבנו שם, נשענים על הקיר, בין כל שאר חבורות הנערים. אני לא יודעת אם האחרים הרגישו כך, אבל אני הרגשתי שהיינו שונים מכל השאר. שהיינו מיוחדים.
שייביץ שאל משום מקום "מי המציא את הבלון?" וכך בערך נראה שאר הלילה שלנו.
נע בין שיחות מוזרות בקור הלילה בחוץ, לבין מוזיקה רועשת וריקוד ואדרנלין.
זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שנהניתי ככה במסיבה.
אולי חוץ הנשף של י"ב.
באותה תקופה, כולנו היינו רווקים ממורמרים, חוץ ממיכל, שיצאה אז עם תלמיד מהשכבה בשם רז.
נותרנו ארבע בנות וארבעה בנים. כל אחד מהבנים הזמין את אחת מהבנות לנשף. כנראה שתיאמו בניהם מראש או משהו. שייביץ הלך עם איה, רן עם אורי, לי הלכה עם ירדן ואני הלכתי עם תום.
אני זוכרת שהנשף היה בגן אירועים מחוץ לאחד מהקיבוצים, לכן כל שני זוגות הזמינו יחד מונית. ידענו שנשתה שם, לכן לא רצינו לנסוע עם רכב פרטי.
אני זוכרת שלבשתי שמלה שחורה ארוכה, שיערי היה פזור והייתי מאופרת. תום החמיא לי ברגע שהוא ראה אותי. כיאה לג'נטלמן שהוא. היה.
תוך חצי שעה כבר הייתי שבראש טוב מאלכוהול וללא עקבים.
אני לא זוכרת הרבה מאותו הערב. רק שכשהושמע שיר הסלואו תום משך אותי צמוד אליו, ורדנו מחובקים בשתיקה.
אני זוכרת איך ראשו היו קבור בצווארי, וראשי נח על חזהו כשידי מחבקות אותו סביב צווארו וידיו נחות על מותני. אני זוכרת שכשהרמתי את ראשי, פנינו היו כל כך קרובות שכמעט התנשקנו. אבל זה לא קרה. וטוב שכך כי אולי זה זמן טוב לחזור ולספר שאני ותום היינו ידידים אפלטוניים לחלוטין.
"אם רק היינו נמשכים אחת לשני היינו יכולים להיות זוג ממש מוצלח." אמרנו אין ספור פעמים אחת לשני.
אני זוכרת פעם אחת סציפית שישבנו אצלנו בבית ודברנו על אהבה ומערכות יחסים.
"אם רק הייתי נמשכת אליך…" אמרתי ולאחר מכן נאנחתי.
"אבל אני לא." הוספתי.
"גם אני לא נמשך אליך." הוא אמר בחיוך ובטון של ״גם אני אוהב אותך.״
זה פגע בי, למרות שאני הייתי הראשונה לומר זאת, ולמרות שידעתי את זה לפני. נפגעתי.
אז שתקנו במשך דקה או שתיים, שתיקה מוזרה כזו, עד שתום שבר אותה ואמר:
"אני מתכנן לטוס להודו אחרי הצבא."
זה היה הדבר הכי רנדומלי שהוא יכל להגיד בסיטואציה הזו, אבל תמיד הייתה לו את הנטייה להגיד דברים מוזרים אחרי שתיקות ארוכות.
"אבל אפריקה זו היבשת שלנו." עניתי, תמיד רציתי לטוס לטיול אחרי צבא באפריקה, והוא תמיד הבטיח לבוא לשמור עלי. אבל אני יודעת שהוא לא באמת התכוון לבוא איתי, הוא רצה לטוס עם שייביץ.
"אם כבר זאת היבשת של אורי," הוא אמר והתפקע מצחוק מהבדיחה הכושלת שלו.
"אורי הודית, לא אתיופית מטומטם" אמרתי וגיחכתי.
"יש לך יום הולדת עוד מעט, לא?"הוא שאל והעביר את הנושא שוב.
"פאק את תהי בת 18." הוא אמר ושתקנו שוב.
כמה ימים מאוחר יותר חגגתי את יום ההולדת ה-18 שלי.
יצאתי עם ההורים למסעדה בקיבוץ ליד ואחר כך קבעתי עם החבר'ה בפאב "האסם״.
אני נולדתי באפריל, מה שאומר שאני בין הגדולות בחבורה שלנו, ולכן רוב החבר'ה עוד לא חגגו 18. אבל בפאבים קיבוציים לא בודקים תעודות זהות, כי אתה תמיד מכיר את המלצרית, הברמן או בעל המקום, ולמרות שהם יודעים שאתה לא בן 18, הם מחליקים את זה מתחת לשולחן.
אני זוכרת איך כולנו הזמנו בירות ושתינו אותם כשלכל אחד מאיתנו בא למות מהטעם הנורא, אבל זה היה מגניב לשבת בפאב ולשתות בירה.
אני זוכרת כמה צחקנו כשאחד המורים הצעירים שלנו נכנס לפאב עם כמה מהחברים שלו. הוא ראה אותנו עם הבירות ועשה לנו מבט חודר ונו נו נו עם האצבע, אבל ידענו שהוא לא באמת מתכוון לזה. הוא היה תיכוניסט פעם, לא מזמן.
ההלוויה נגמרה ולכן כולנו התחלנו להתקדם לכיוון הכניסה לבית הקברות. ראיתי את שייביץ הולך מחובק עם אימו של תום. עיניו מכוסות במשקפי שמש כהות, אבל יכולתי לדמיין שמתחתן עיניים אדומות ודומעות. הלכתי לכיוונו וחבקתי אותו מאחור. הוא נבהל בהתחלה ואחר כך כשהבין שזו אני הסתובב וחיבק אותי בחזרה. עמדנו שם מחובקים בוכים אחד לצווארו של השני, ומסריחים מזיעת הקיץ החם. אבל זה ידוע שהחיבוקים הכי חזקים הם אלו בטעם של דמעות ובריח של זיעה.
"גפן, אין לך מושג אפילו.." הוא אמר והתייפח.
"אני יודעת." אמרתי. תיארתי לעצמי ששייביץ יהיה ממוטט, הם היו החברים הכי טובים, הם היו נשמה אחת בשתי גופים, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
"את יודעת שהוא היה מאוהב בך?" הוא שאל.
הרגשתי את הנשימה שלי נעתקת מגופי, וכאב בחזה שלי, כאילו שמישהו חבט בי בחוזקה.
"אמרתי לך שאין לך מושג." הוא אמר והתקדם, משאיר אותי לעמוד כאן ולעקל את הבשורה.
אחרי עשרות הפעמים שבהן הזכרתי לו שאנחנו רק אפלטוניים. אני יכולה לתאר לעצמי כמה כואב היה לו לשמוע את זה בכל פעם מחדש.