*תוכנס בהמשך*

הלכתי לקצה החדר, כאשר ראיתי את המורה שלי, גברת גיבסון, נכנסת לכיתה.
היא בירכה אותנו בברכת בוקר טוב, ואנו השבנו לה, כמו שמצפים מאיתנו לעשות כל שיעור. כל פאקינג פעם.
העניין הוא כזה: זה לא שלא אכפת לי מלימודים ואני לא שמה זין. אני כן. פשוט אני שונאת את המערכת שמאחוריהם. מלמדים אותנו לפתור משוואות ולחשב קוסינוסים בצורות גאומטריות, אבל איך להשתמש בחשבון הבנק ולכלכל את עצמינו בצורה נכונה (כן, אמרתי לכלכל) זה לא מספיק חשוב לעתיד אז בואו נוותר על זה ונכשיל אותם במתמטיקה! כן! זאת הגישה נכון? לא -_-
אז, קצת עליי: קוראים לי פיי, כיתה י׳, כרגע מחפשת חיים, אין לי גרוש על התחת. זהו בסך הכל. יש לי ידיד הומו שאני אוהבת מכל הלב, למרות שלפעמים הוא מניאק אמיתי, וחברה טובה שאני יכולה לסמוך עליה כמו על הדובי שלי שנמצא איתי מכיתה ד. אותה הכרתי בכיתה ז׳, אבל אותו דבר, הבנתם את העיקרון. עוד יום משעמם עבר עליי, ורק חיכיתי שהצלצול הגואל יבוא.
מכירים את הרגע הזה, שאתם מסתכלים על השעון בכיתה השקטה שמסביבכם, הקירות לבנים חסרי גוון, המורים על סף מוות, התלמידים אותו דבר, חלקם ישנים על השולחנות שלהם, חלקם משרבטים משהו חסר ערך במחברות שלהם, וחלקם בוהים כמוכם בשעון הכיתתי, השטן בהתגלמות יצור דומם, והם נותנים לכם את אותו מבט תסכול וייאוש של – ״אנחנו באותה סירה אחי״? ככה אני והידיד שלי, ג'רלד הרגשנו, באותו שיעור פיזיקה ארור, של התיכון האהוב שלנו, תיכון קליימווד. אני הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי. הסתכלנו יחדיו על המחוגים האדומים מהגיהנום, זזים בקצב יותר איטי משל צב עם בעיות הליכה. אני נשבעת לכם, השעה הייתה 13:30, ואחרי דקה היא הייתה 13:29. זה הייאוש שהרגשתי, והו, לא הייתי לבד. ג'רלד ואוליבר, החבר שלו, בהו בשעון ואחד על השני. ציפורי האהבה האלה. לעומת זאת, אני הייתי בריקוד טנגו סוער עם השעון הזה, הדבר היחיד שאיכשהו העביר לי את הזמן. לא שאני עד כדי כך חסרת חיים ורעיונות להעסיק את עצמי. אם הייתי מוכשרת בציורים הייתי מציירת עכשיו מצידי את המונה ליזה בכבודה ובעצמה, אבל ידי השמאלית לא בורכה בכישרון ציור, אז הסתפקתי בבהייה בשעון. לפתע, הרגשתי דבר מקומט קוצני מתנגש לי ביד, ונוחת על נעל הקונברס שלי. הסתכלתי למטה, וראיתי פתק מקומט ממחברת מתמטיקה. הרמתי אותו, ונזהרתי שאחד מתלתליי לא ייתקע במסטיק שהודבק לקצה השולחן שלי לפני עשורים בערך. פתחתי אותו וגיליתי את כתב היד המוכר- חברתי הטובה אשלי.
׳זאת הייתה טעות חמורה לבהות במג׳יק מייק אתמול כל הלילה׳, אשלי, לעומת גוש חסר הכישרון שמספר לכם כעת את עלילות חייו, בורכה בכישרון יוצא מן הכלל בכל מה שקשור לציור, כתיבה ו… כל מה שכלל עיפרון. היא שרבטה דיוקן די מרשים של צ׳אנינג טייטום, הקראש הסודי של שתינו. צחקתי לעצמי בשקט, מנסה לא למשוך את תשומת הלב של המורה המאביקה שלנו לפיזיקה, גברת גיבסון, ושרבטתי אימרה שנונה בחזרה אליה. מה שעוד שכחתי לספר לכם- אני צינית. ברמות. יותר מידי. הציניות היא חלק מלב הקרח שלי, שנמס אך ורק במראה פיצה מול עיניו, נוטפת גבינה בתוספת גבינה, עם תוספות מפתות מעל.
שלחתי לה את הפתק בזריקה מרשימה למדי, בהתחשב בעובדה שהיא ישבה רק שני שולחנות מימיני. לפתע, גברת גיבסון זעקה באימה – עכברוש לבן וקטן, כנראה ממעבדת הביולוגיה, התפרץ דרך דלת הכיתה הפתוחה, וקפץ על דבריה הפתוחים של גברת גיבסון. רוב הבנות המפונקות שאיתי בכיתה, צרחו בבהלה ורצו מהכיתה, וכמובן שלא שכחו לאסוף את המראה הקטנה והליפגלוס שהעסיקו אותן בסלון היופי הקטן שלהן מאחורי הקלמרים והספרים, שלא עניינו אותן כל כך. הבנים התפקעו מצחוק, איך לא. גלגלתי את עיניי, ותפסתי את ראשי בשתי ידי. הסתכלתי הצידה, וראיתי את אשלי צוחקת עם דמעות בעיניה, כאשר הילדה שאנחנו שונאות, מדיסון, צרחה: ״שמישהו יתפוס אותו!! הוא עלה לי על התיק!!״ ומעדה בדרכה החוצה מן הכיתה. חייכתי לעצמי וגיחכתי בשקט, אך מיד נאנחתי שוב. השיעור הזה עומד להיות ארוך. ארוך מידי.