תוכנית בריחה || Escape Plan – פרק ראשון

"העוגה הזו פשוט מדהימה!" אמרה קריה לארמון. "המתכון הסודי של המשפחה…." אמרה וחייכה. קריה מעולם לא הרגישה בטוחה יותר,נמצאת באזור האהוב עליה,עם אישה נהדרת היא לא הייתה צריכה יותר. למעשה משהיה לה היה יותר ממספיק. קריה לקחה עוד נגיסה מהעוגה המתוקה ונהנתה מטעמה.
"טוב אני חייבת ללכת. בעלי מחכה לי במגדל. נהניתי מאוד איתך קריה.." ארמון אמרה ושוב חייכה את החיוך המתוק שלה,מהסוג הזה שממכר. קריה כבר למדה לא להתנגד לדחף לחייך גם איתה.
שתיהן חייכו ואז נופפה קריה בידה לארמון והסתובבה להחזיר את צלחת העוגה אבל ארמון השיבה לה לשמור את העוגה. היא חייכה בהכרת תודה וארמון יצאה מחדר הפונדק.
קריה מחקה את החיוך ונאנחה עמוקות. היא נעמדה,משכה כתפיים לאחור ודמיינה חוט שמושך בראשה למעלה כמו שלימדו אותה בבית המלוכה ונעמדה מול המראה הנקייה עם מסגרת העץ. היא לבשה מכנסיים קצרים בצבע חאקי חרוכים בגלל שעבדה בנפחייה – כי רצתה לעזור לבעלה של ארמון -, חולצה שחורה וכמובן סוג הנעליים היחיד שלה, מגפיים חומות. היא הורידה את החולצה. מתחת לחולצה הייתה גופייה קצרה בצבע בז'.
וכשהיא הורידה את החולצה ראו את הסכין שמבצבצת ממכנסיה. היא שלפה את הסכין והניחה אותו על המיטה. היא הסתובבה ובחנה את עצמה במראה,היא פשטה גם את מכנסייה שמתחתם היה מכנסונים שחורים וקצרים ששימשו לה כתחתונים. היא נשארה עם הגופייה ועם המכנסונים. היא סובבה את גבה והסתכלה אחורה למראה. היא ציפתה למישהי רזה יותר. היא לא אכלה הרבה וגם לא שתתה הרבה,אז בטוח שהיא איבדה כמה קילוגרמים…..כמובן שזאת לא הייתה התאכזבות,
אבל למעשה היא דווקא נשארה באותו משקל.
מה שהשתנה היה שהיא הייתה הרבה יותר הרבה יותר שרירית. 'זה לא הגיוני…..אני לא אוכלת כמו שצריך…בקושי שותה' אבל זו הייתה האמת,היא נראתה חזקה יותר מבתחילת הדרך. היא גיחכה במרירות לעצמה 'אם הייתי נראית ככה בבית המלוכה היו מרעיבים אותי למשך חודשים' היא הייתה שרירית,בעלת זרועות חזקות והצלקות הרנדומליות שעל גופה בכלל תרמו למראה הקשוח. וכל זה לא ממש השתלב עם הפנים העדינות שלה. היא….נראתה מעוררת אימה. זה בטוח לא היה המרץ,המזון? זה אפילו לא אפשרי…
הקצוות הבלונדיניות והכחולות דהו והצבע החום הבהיר והטבעי התחיל לבצבץ.
והיא פשוט בהתה בעצמה במראה עם מכנסונים וגופייה.
ולא ידעה מה להרגיש.
*המלך נאמנה ושלם,שממת אזור 3' *
"אז….למה לוקח לך כל כך הרבה זמן להרוג את הפרחחית הקטנה הזאת שלך?"
שאל שלם את המלך והדגיש את המילה "שלך" כדאי לראות אם זה מתקרב לגבול העצבים שלו. וזה לא התקרב לגבול בכלל. המלך נאמנה היה רגוע ונינוח וענה לו במהירות ובאגביות:
"כולם חושבים שיש לה מזל של מתחילים. אבל אני יודע את האמת. היא פסיכופתית. אני אוהב אותה. לפחות אהבתי, אבל היא יצאה מדעתה וכשאתה רואה את החיה,זו מחובתך לרסן אותה."
שלם הנהן. "וזה גם עוזר שכשהיא ברחה היו עליה מלא תכשיטים ושמלה ונזר….כל מה שהיה עליה שווה מספיק כסף למשפחה לשנתיים ואולי יותר…" הוסיף המלך. עצבן את שלם שרק מלבוש של נסיכה מספיק למשפחה לשנתיים,כשהוא מתענה בזמן שרוצח אנשים לקבלת כסף.
הם המשיכו לנסוע כמה דקות, שאלו אחד את השני שאלות כמו "מה השעה?" עד שהגיעו לאזור 3' עצמו. הם יצאו מהכרכרה והלכו לבסיס עובדי – מלך כלשהו. הוא היה גדול,אפור ועגלגל עם חורים לא מובנים….נראים רנדומליים אבל גם מחוררים בצורה כל כך מדויקת.
"אם אתה לא מבין אנחנו הולכים לבסיס כדי -"
"להביא לי מלאי נשק,ציוד ומזון. אני מבין." קטע אותו שלם. כמה שניות אחרי הוא הבין כמה המחזה שקרה פה היא חצוף ולא הגיוני מבחינת מעמדות. "מצטער על כך שקטעתי אותך,מלכי."
"כמובן. אתה מומחה." אמר בעצבים מוסתרים.
שלם הניד את ראשו והביט אחורה כדי לראות איפה אחותו.
ילדה בוגרת,שיער חום כהה ועיניים חומות בהירות,טיפה ירוקות יוצאת מהכרכרה עם כותונת לבנה,נראית עייפה למדי,שיערה אסוף בצמה הדוקה ומסודרת.
היא ניגשה אליהם ומשכה בחולצה של שלם ושאלה:"שלם…,מה זה פה? מה אנחנו עושים?"
שלם התכופף טיפה ולחש לה: "נכון אמרתי לך שיש לי עבודה לעשות? אז קיבלתי הזדמנות לעבוד במקום יותר טוב והיינו צריכים להתעורר מוקדם בשביל ללכת למקום הזה. אוקיי?" היא הנהנה. וחזרה לכרכרה.
"איזו נערה חמודה!" אמר קרל וצחק. "כן…." השיב שלם.
"מה שמה?" שאל.
"אריאל. על שם אימנו זיכרונה לברכה."
"שם יפייפה. מה שם המשפחה?"
"אין. כלומר היה."
"אני מבין.."
"זה בסדר. קורה להרבה משפחות." המשפט האחרון נשמע כמו האשמה אז אולי בגלל זה המלך לא השיב לשלם.
הם נכנסו לכדור האפור והמחורר.
שלם רצה לצעוק לאריאל שתבוא איתו מהרגל אבל אז נזכר שהם נכנסו למחסן נשק,מקום שרצה למנוע מאוד מאחותו לראות. הוא זוכר את היום בו החל להיות רוצח שכיר,מתמחה, לא מנוסה ובעיקר טיפש. לפני כמה שנים כשאריאל הייתה בת 8…הוא קיבל כמה אקדחים וכמו אידיוט שם אותם במגירה. לא נעולה. הוא לקח אקדח אחד והשאיר את האחרים במגירה. הוא סיים את עבודתו וכשחזר ראה את המגירה פתוחה ואת אריאל יושבת על המיטה עם אקדח ביד. הוא צעק, רץ אל אריאל וחטף ממנה את האקדח. הוא כל כך פחד ואם היה מאחר? הוא ניער את עצמו מהמחשבה הזו והלך אחרי המלך לתוך מחסן ענק.
הדבר הראשון שרצה למצוא הוא Air Gun SUPER SPORT.
הוא היה יעיל מאוד,אומנם גדול אבל קליל.
הוא לקח את הרובה וסכין קטנה כמו אולר,אדומה,כאילו כבר נעצו אותה במישהו.
היא הייתה שימושית כי זהרה בחושך ומכיוון שבקרוב יהיה כבר ערב הם יצאו לאזור שלה ושלם יארוב לה ויקבל את הכסף. הרבה כסף. הוא גם תכנן לגנוב כמה דברים יקרי ערך שיהיו עליה כמו טבעות שיהיו עליה חוץ משל יחוסיי משפחתה כי אז המלך יתעצבן. הוא דמיין נערה צנומה עם שמלה תפוחה מועדת על שורש עץ ,הנזר שלה נופל והיא ממררת בכי. הוא חייך חיוך קטן, אולי הרצח הקל ביותר שלו. גם כנראה שלא ירגיש רגשות אשם. הוא בקושי התבקש לרצוח נשים כי הם לא היוו (בדרך כלל) איום למישהו. השעון המתכתי על זרועו הרגיש קר יותר פתאום. מאז ומתמיד טיפה היה לו יותר קשה לרצוח נשים. כמעט כל האנשים החשובים בחייו היו נשים, אמו,סבתו ואיך לא אריאל.
אבל בגלל שמאז ומתמיד היה נגד ממסד המלוכה לא היה אכפת לו לרצוח בחורה שכל חייה קיבלה הכל ועדיין השתגעה ורצתה יותר.
"אדוני? אדוני!?" צעקה שחוזרת על עצמה נשמעה מבעד לקירות האבן האפורה וכאילו כמו במבוך המרת המסכן חיפש אותו, מבועת מכל כלי הנשק ומתקני העינויים המחרידים באולם.
"כאן!" צעק שלם אבל לא הסיט את מבטו מן הרובה כשבדק אותו.
הוא ניגש לפתוח את הדלת העבה והכסופה שהידית שלה הייתה כמו הגה מסובך לפענוח.
הדבר היחיד שהבדיל בין צבא עובדי – המלך לבין רוצחים שכירים היה שאותם לימדו בעזרת חוקים נוקשים,תנאים ונהלים מסובכים אבל לרוצחים שכירים היה חוכמת רחוב,רובם באו מחיים קשים שירדו לטימיון ולכן הגיעו למצב כזה. ושלם היה חכם,חכם מאוד ולכן היה אחד המצליחים בתחום.
לאחר שסובב בחוזקה את ההגה בשני ידיו לשמאל פתח את הדלת ומולו עמד עובד מלך קטן קומה בעל חליפה שנראתה צמודה מאוד ומשקפיים בעלות מסגרת שחורה ודקה.
"המלך מבקש אותך יוצאים לדרך. הוא אמר לי למסור לך שאם תוכל עוד בעדיפות שהערב תמצא אותה ואם תהרוג אותה עוד היום תהייה תוספת כסף" השימוש שבו השתמש במילה 'תהרוג' הייתה מגוחכת ומיתממת.
"תרצח."
"סליחה?" לא הבין את העובד.
"אם הורגים מישהו בכוונה תחילה זה נקרא רצח."
עובד המלך מצמץ ופער עיניים.
"ובכן הוא ממתין בחוץ."
הוא נשאר עוד רגע,מצמץ שוב ויצא מהחדר.
שלם תחב את מה שלקח לתיק שחור ומרופט שמצא על רצפת השיש האפורה שבמחסן.
הוא יצא מהמחסן,הסתובב במבוך של הבסיס ויצא מהדלת הקדמית לכרכרה.
המלך ישב בפנים, מדבר בטון פלרטטני עם אישה יפה,בלונדינית וגבוהה בעלת שמלת סטרפלס בצבע לבן שמנת שהתרחקה מאוד מהברכיים שלה ולא השאירה הרבה מקום לדמיון.
שלם קימט את אפו,נכנס ולחץ את ידה של האישה.
"שלום מותק." היה לה מבטא דרומי מתנגן למרות שממש לא תאמה לסגנון הנשים החייכניות והפשוטות מאזור 3'.
"נעים להכיר….שלם." הוא חייך חיוך מאולץ.
"אוולין." היא חייכה חיוך מבריק שנראה מלאכותי כל כך.
היא יצאה מהכרכרה לפני ששלם הבין מיהי ומה עושה כאן.
לא ממש הטעם שלו. המלך נראה ממש מרוצה.
"יפייפה אמיתית לא?" שאל וקרץ לשלם.
שלם הנהן והכרכרה התחילה לנוע. הדרך הייתה מלאה מהמורות ואבנים ולבסוף הגיעו לישוב קטן בשם לב אזור שלוש. הוא נראה כל כך מזמין.
שלם יצא לאחר הוראות פשוטות מהמלך.
הוא היה עייף כל כך ודאג לאחותו שכרגע נלקחה לבית לינה אצל המלך. הוא קיווה שלא יקרה לה כלום. הסתובב מעט וניסה להיראות כמה שפחות מאיים. האנשים נראו רגועים כל כך. הוא עצר אצל הפאב הקרוב ביותר שמסתבר שבקומה מעל היה פונדק ששם ילון. הוא סימן לברמנית היפה לבוא אליו והיא התקרבה בנענוע אגן מוגזם לחלוטין,צמצמה עיניים ולחשה;
"מה להביא לך?" היא לא התאמצה להסתיר את העובדה שהיא מפלרטטת איתו.
הוא חייך וזרם איתה למרות שהיא לא הייתה ממש הטעם שלה.
"ג'ין בבקשה עם טיפה טוניק."
היא צקצקה בלשונה;
"חריף מאוד." היא נופפה באצבעה כאילו נוזפת בו.
שלם גיחך וחייך בשובבות.
"טליה." היא סלסלה באצבעה את קצוות שיער השחור.
שלם נשף אוויר באכזבה. איזה שם משעמם.
היא הייתה כולה זיוף אחד גדול. הוא התאמץ לא לעקם פנים,וכשהלכה לשנייה להביא את הטוניק, הוא גלגל עיניים.
היא חזרה והסיטה את שערה בתנופה אחת.
"לא תאמר לי את שמך? רוצה להישאר מסתורי?" היא לחשה ואז צחקה צחוק מהבדיחה הלא קיימת שלה. "שלם."
"שם מדליק. אם תסלח לי מותק, אני אלך ללקוח הבא שלי."
היא הגישה לו את הכוס תוך כדי קריצה איטית וברורה. הוא נשך שפתיים בתגובה והעיניים שלה נצצו. היא ריחפה במהירות ללקוח שמן ושיכור שביקש עוד סיבוב לו ולחבריו. כנראה שכירים.
הוא שתה במהירות. 'חזק' הוא עיוות את פניו מהחריפות של המשקה והניח כמה מטבעות על הבר וחיפש במבטו את טליה. כמה זמן עבר מאז ששפתיו נגעו בשפתיים אחרות. הוא מצא אותה מבליטה חזה ליד גבר אחר, מבוגר ממנה בהרבה אבל היא לא דיברה או פלרטטה איתו. הוא תפס את מבטה והניד את ראשו,מסמן לה ללכת לחדר שינה קטן שהיה בשביל שיכורים שלא השכירו חדר,או רוצחים שבאו רק לנמנום קל. הוא היה ממש ליד עמדת הבר בחלקה של ספות עור חומות ובצד השמאלי הייתה דלת שהובילה לחדר הקטן. טליה חייכה חיוך שובב ועמדה לצאת מדלת הבר שהייתה צמודה לדלת. שלם מיהר ללכת ונכנס כמה שניות לפני טליה כשהיא נכנסה משך אותה בפראות בידיה ונישק אותה בחוסן. היא לא התנגדה וכרכה את זרועותיה הדקות סביב צווארו. הוא הידק אותה לקיר והיא שיחקה עם לשונה בשיניו. הוא התנשף במהירות,ההתלהבות הזו הייתה חסרה לו הרבה זמן. היא לא הפסיקה ולא עשתה שום דבר מיוחד. למרות ששלם אהב משחקים,אהב לרדוף אחרי הבנות. הוא התנתק ממנה ואילו היא רצתה עוד,רפרפה בשפתיה על צווארו ו….
שלם עצר אותה וליטף את צד הירך הימנית שלה.
"זה היה נחמד. אני צריך ללכת. אולי נתראה." הוא שחרר אותה ועזב את החדר.
שלם נאנח עמוקות והתגעגע להתרוממות הזו שמרגישים; למרות שהבחורה הזו לא הייתה מעניינת בכלל. הוא עבר את הבר והלך לכיוון הנגדי מהחדרי שינה,ששם נמצא דוכן לקיחת מפתחות לחדר בפונדק ומדרגות שעולות לחדרים. כל הפונדק היה מעץ חום עם כמה עיטורי זהב על הקיר,מקום יפה,בר קלאסי עם כורסאות בכל מקום ושולחנות חרוכים מסכינים. הוא ניגש לדוכן והוציא סכום מתאים לכמה לילות בפונדק. לאחר שנתן את הכסף, לקח מפתח מעובד פונדק שלא הסתכל עליו בכלל והיה מרוכז באיזה מגזין לא ממש צנוע. החדר שלו היה 52. הוא עלה במדרגות,פנה ימינה ובסוף המסדרון הצדדי היה החדר שלו שניצב מול דלת אחרת. החדר היה לבן,נקי אבל יחסית גדול לפחות לפונדק;מיטה בצד שמאל,שידה לידה,ושולחן קטן כנגד המיטה. הוא לקח את התיק ופרק אותו,את הנשק השאיר בפנים והוציא את מארזי האוכל הכבדים. 'מרגיש כמו אוכל מספק לשבוע' חשב.
הוא הוציא תמונה אחת שלו ושל אריאל והניח אותה על השידה שליד המיטה ואז שכב על מיטתו ונאנח. חוזר על המאורעות שקרו ביממה האחרונה. ואז נאנח שוב. 'איזה טיפש אני'.
הוא הרשה לעצמו לנוח לכמה דקות,ואז קם וישב בחיפזון על מיטתו כאילו משהו הבהיל אותו. הוא קם מהמיטה בחוסר חשק,והרים את תיקו, מפשפש בתחתיתו; הוא מצא את זה.
תמונה של הנסיכה קריה. אם היה צריך לתאר אותה במילה אחת היה משתמש במהממת או יפה ואפילו מדליקה.
'וואו' הוא פער עיניים למראה סוג הנשים היפות ביותר שראה,וראה הרבה.
שפתיים מלאות,עיני ענבר חומות בעלות ריסים ארוכים ודקים ושיער שטני ארוך ובהיר.
לשלם היה טעם מאוד ייחודי בבחורות והיא התאימה בדיוק.
הוא התעסק במפתח שהיה על אצבעו,היה חרוט עליו את מספר החדר ואת שם הפונדק "עיר הצדק".
הוא לבש בחטף חולצה לבנה וטיפה מעוכרת מאבק ושתייה.
יצא ללא כפתור הכפתורים וצעד במסדרון מצד ימין לעבר המדרגות בכוונה לצאת קצת לראות את הכפר,ואולי במזל אפילו לדעת את מקומה של הנסיכה.
בצעד השלישי שלו מן החדר שמע טריקת דלת והסתובב,מסתקרן לדעת מאין הצליל.
תוך שנייה מנינוח לחלוטין נהפך שלם מבוהל ונדהם.
זאת הייתה היא,היא ממש נמצאת פה. כל הזמן הזה היא הייתה בחדר שמולו.
'לא לא לא. תעצור. לא בטוח. ממש לא בטוח. זאת לא היא,היא לא הנסיכה. היה לה שיער קצר ומקורזל. בתמונה היה לה שיער ארוך וחלק,והיא גם לובשת ג'ינס וגופייה. ואין לה נזר. זאת לא היא.' הוא נאנח. הוא ראה את גבה של הבחורה אל עבר החלון הגדול שהיה הדוק לחדריהם,מביטה בנוף המדהים והשחור של יער קטן שהיה מאחורי הכפר בסמוך לפונדק.
והוא המשיך להביט בה כמו סתום גמור.
היא הסתובבה בחוסר רצון משאירה את ראשה מאחור,כאילו מתעקשת לשמר שניות אחרונות מהצפייה בנוף וכשהישרה ראש שלם היה בהלם מוחלט. זאת הייתה היא. הוא ראה את פנייה הבובתיות, אלה ששיבח לפני בקושי כמה דקות.
בהתחלה לא הבינה קריה למה הוא בוהה בה עם פה פעור והתחילה להרים גבה ואז הסיטה את מבטה אל מפרק ידו הימנית. 'המספרון.' הוא גם הסתכל על המספרון כאילו יעזור לו.
למרות שלא הייתה ממש בעיה. היא הייתה לכודה כנגד הקיר של סוף המסדרון.
כשהבינה מה ששלם קיווה שתבין בעוד לפחות כמה שניות היא פתחה בריצה מהירה,שלם מן הסתם חסם את דרכה ואז בתוך שבריר שנייה הסתכלה בעיניו ושלם ראה זעם,פנייה כמעט נשפו עשן. אולי זה היה בגלל שהוסחה דעתו ממנה,אולי זה פשוט מזל אבל בשנייה אחרי המפשעה שלו בערה מכאב חד. הוא התקפל על הרצפה ולקח לו כמה שניות להבין שהברך שלה בעטה בו,במקום הרגיש ביותר של כל הרוצחים השכירים. מעולם לא נתקל במקרה כזה,בטח לא מבחורה. מעולם לא נתקל באומץ שכזה.
הוא קם במהירות ורץ להקטין את הפער בינו לבינה הוא יצא מהבר בטלטלה והביט לכל הכיוונים כשרץ מעט הצידה,לכיוון היער,ראה רגל יחפה משתחלת במהירות מעל גדר החוסם את הדרך ליער. שלם התחיל לטפס על חתיכות העץ הבנויות ברישול אחת על השנייה. זה היה קשה גם עם המגפיים,ושלם ממש לא הבין כיצד הצליחה לטפס יחפה.
הוא נפל על ידיים כשנחת בקפיצה. היה מאוחר והוא לא ראה דבר.
"אאח…." מלמל.
הוא המשיך לרוץ והאיץ. הוא מישש את גופו בתקווה למצוא משהו חד או לפחות מסוכן.
'תחשוב על אריאל,כמה היא מתגעגעת אליך. היא לבד.' דיבר לעצמו משכנע את עצמו שהנסיכה היא בסך הכל כלבה חסרת לב וקרה.
המילים חיזקו את עצמו למרות שהיה מודע לכך שהוא משקר לעצמו.
נכון אריאל באמת מתגעגעת אליו אבל הנסיכה…טוב היא בכלל לא הנסיכה בעלת השמלה והנזר שדמיין. הוא האט,מחליש את טפיפות רגליו הוא לא שמע כלום.
'יהיה בלתי אפשרי למצוא אותה,היא ללא נעליים.'
שמע הוא עשה יותר רעש ממנה. בשלם עבר רעד כזה….רעד שהרבה זמן לא הרגיש.
המקור שלו היה ממשהו שלא ידע אותו כבר כמה שנים,פחד.
חשש. יש מצב שזה הסוף. זה הסוד שכולם שתקו לגביו. זה למה עובד המלך גיחך לעברו על שלא ידע על הנסיכה. למה המלך שכר רוצח שכיר רגיל ויחסית – לפחות לעובדים שלו – לא מנוסה כל כך. כי כולם מתו…ממנה. רוב הסיכויים שהיא מאחוריו ממש עכשיו מכוונת סכין לגבו.
אבל אם זה היה היא או הוא,היא או אריאל…התשובה הייתה חד משמעית.
אבל הוא לא מצא כלום בכיסיו…
…..
רשרוש עלים.
שלם השיר מבט. ההבעה שהיה על פניה….בדיוק כמו שלם היא פחדה. פחד אמיתי.
והם פשוט הביטו אחד בשני,מחכים לתגובה של האחר.
שלם החל לרוץ לעברה והיא צרחה צרחה מקפיאת דם שבהחלט עשתה את עבודתה בלהסיח את דעתו.
הם זינקו אחד אל השני מתגלגלים ונאבקים על הדשא האפרורי.
היא המשיכה לנסות לדקור אותו והוא התגלגל למעליה,בלתי אפשרי לרסן אותה.
לשניהם נגמרו הכוחות ובמקום קולות האבקות שמעו היאנחויות והתנשפויות שבטח העבירו מסר לא נכון…..
שלם היה מעליה,מרתק את זרועותייה לקרקע וראו בבירור את הזעף בפניה של של קריה.
התנשפויות המשיכו להדהד ביער.
'למה אתה לא הורג אותה?' הוא לא מבין.
הוא נועץ עיניים בפניה כאילו אם ינזוף בה יקבל הצלה.
היא נראתה כל כך מרוצה משום מה. היא יכולה למות פה אבל לא נראה כאילו מפריע לה.
חלק בקריה היה מאושר. היא יכולה סוף סוף לגמור עם זה,עם כל ההתרוצצויות.
'אבל מה עכשיו?' שלם תהה.
"למה…אתה ל – לא הורג….אותי..?" שאלה מתנשפת.
"..אני לא יודע…"
"בו – בוא נעשה..עסקה…"
הוא חשד אבל משהו הוא אמר לו לתת אמון בבחורה,הוא הנהן וקם ממנה.
היא זרקה את הסכין רחוק, אבל שלם עדיין פחד ממנה,אימה טהורה זרמה לו בוורידים.
"אתה תקבל את כל הכסף שאבי הבטיח לך,תהייה עם אחותך וכלום לא יקרה לך. לא תשמע ממני שוב. רק אל – אל תרצח אותי."
"הייתי מאוד רוצה, אבל המספרון….וגם צריך הוכחה. זה בלתי אפשרי." קריה כמעט צחקה. היא לעגה לו. היא גיחכה והרגישה בת מזל שנפלה על אידיוט.
"תראה,זה יעזור לך בהמשך." היא ניגשה אליו ונטלה את ידה באגרסיביות ותלשה את המספרון. "מה בשם הרוחות את עושה?"היא גלגלה עיניים ואז לקחה את הסכין שזרקה וחתכה את פנים כף ידה במהירות. שלם היה מזועזע. למה שאישה בריאה בנפשה תעשה זאת לעצמה? תשאיר צלקות מכוונות על עורה? ובכן לא בטוח שקריה בריאה נפשה אבל זה לא הסיבה.
"תסתכל,אתה מחכך את הדם על הקולט של המספרון ומסובב את קפיץ השעון לכיוון הנגדי שלו ו…." עלתה ספרה בלוחית. שלם פער עיניים.
הוא בחיים לא ידע שאפשר לתחמן את המספרון?
"איך את יודעת?" הוא היה מבועת.
מה עוד היא יודעת?
"היה לי אחד שלקחתי מאחד השכירים. שיחקתי איתו קצת,ניסיתי להבין איך הוא עובד…הרי שהמספר עולה כי הוא מודד את ההתרגשות של האדם בזמן הרצח. אבל כשהאזנתי לאחד מהעובדי מלך שמדברים עם הממציאים של המספרון הוא אמר שיש שכירים שלא מרגישים כלום ואז שידרגו והוסיפו קולט שכשמשפשים עליו את דם של אדם עולה ספרה. עשיתי את זה בעצמי ואחרי שניסיתי כמה דברים הבנתי איך לשגע את המערכת."
שלם היה מרותק,זה הדבר הכי מעניין ששמע בחייו.
"כמה פעמים חתכת את עצמך?"
"עשרים בערך.
משהו בו רצה לעזור לנסיכה המפונקת והיפה.
משהו…מוזר.