תהומות- 1

1
כמו דברים רבים אחרים, זה התחיל ברישרוש: עץ שנשבר ולאחריו קול צעדים טפופים בבוץ. מתוך סבך העצים המתפתל והאפור יצא ילד, אוחז בידו הראשונה בחנית ובשנייה חתיכת זכוכית, שהבריקה בשמש החורף. פניו ושעריו היו מבולגנים; צלקת אדומה ומודלקת נמתחה על פניו. בעיניו ראו מבט נחוש, כמו חייל היוצא לקרב גורלי, או פנתר המביט באיילה ומעוניין לזנק עליה.
רשרוש נוסף נשמע, ושערותיו של הילד סמרו באינסטינקט שאין לפשרו; ידו האוחזת בחתיכת הזכוכית עלתה מעלה והתיישרה באחיזת זריקה לכיוונו של הצליל המוזר, קול צעדים מפוחדים.
ידו השנייה נדרכה והעץ העבה הושט לכיוונו השני של סבך העצים.
הוא התקרב בצעדים קלים למקום הרשרוש, מוכן לגרוע ביותר; הוא כבר נתקל בנחשים, בדובים ובתנים. ידו הייתה מוכנה לזרוק את הזכוכית אל גולגולתו של היצור, ואם זה לא יספיק, לנתץ אותה אם החנית. לאחר צעדים קלים הגיע לסבך והציץ דרך הרווחים הקלים בין סבכי העצים. צללית כהה הביטה בו, עיניה בוהקות באימה ובעתה. הוא נסוג לאחור לרגע, נירתע מהצללית. היא ניצלה את רתיעתו והחלה בורחת. הוא רץ אחריה.
כל כמה מטרים הציץ מאחוריו ומצדדיו, שלא יתקוף אותו היצור מאחורה. נראה כי היצור נכנס לפניקה; הוא רץ מהר יותר ויותר, רומס עלים בדרכו ומתנשף מהמאמץ. הנער התחקה אחריו ואימץ את רגליו בשביל שיצליח סוף סוף לקטול את מה שרודף אחריו מאז מה שקרה.
לפתע הקול נדם, ושתיקת מתח השתררה. הרשרוש פסק, אך השקט נקטע ע"י צרחתו של הנער, לנוכח כאב עז שתקף אותו בצלעותיו. הוא התנשף ושלח יד, מהוסס, מצפה לכאב, צורח, אל האזור. הוא היה מגואל כולו בדם.
הצללית רצה למולו. היא לא התרחקה כל כך, והוא ניסה לרוץ אחריה, בכוחותיו שנותרו לו. הוא רץ בכאב חד לעבר הצללית, כאב חד מלווה אותו בכל צעד. היא כמעט ונעלמה מעיניו. נותר לו רק דבר אחד. בשארית כוחותיו הוא זרק את חתיכת הזכוכית קדימה, מצפה להחטאה. במרום זאת שמע קול נפילה, והצללית ניתחה בקרקע, קרן אור שפיתחה את היער האפל מאירה עליה.
הוא התקרב, בעוד הכאב בצלעותיו הולך וגובר. לאור הקרן שהאירה את הקרקע בפס אור, הוא ראה ילדה.
***
עינו של הנער נפקחו באיטיות. כתמים ירוקים וצהובים הופיעו מול עיניו, מסתירים לו את טווח ראייתו. את מקומם תפסה אפלה והצבע שחור; צבע שהובהר מעט בשל אורה של מדורה.
זו הייתה קרחת יער. בשוליה, נשענת על גזע עץ, ישבה הילדה, מביטה בריכוז בחתיכת עץ ומנסה לגלפה עם חתיכת הזכוכית שלה. היא הביטה אליו וחייכה.
"סוף-סוף קמת", אמרה וחייכה, "אני מצטערת על הסכין בצלעות. חשבתי שאתה אחד מהם, עד ששמתי לב שאתה לא. בכל מקרה, זה טופל".
הוא חייך מעט, בהה בה למשך כמה שניות, ואז עיניו נעצמו שוב.