"שתיקה" פרק 2

"טוב אני אארוז" קמתי ורצתי לחדר שלי..
הרגשתי נבגדת, כואבת, זה לא ייתכן שהמשפחה המאמצת שלי נוטשת אותי בדיוק כמו הוריי,
זה לא הגיוני, זה מה ששבר אותי…
מרי ודיויד מצאו אותי שבועיים אחרי שאמא ואבא שלי נטשו אותי ברחוב, ותמיד חשבתי שאיתם אני אגדל, הם כמו ההורים שלי, טוב מסתבר שהם בדיוק כמו ההורים שלי.. גם הם נוטשים אותי.
זרקתי כמה בגדים למזוודה,
לא שמתי לב מה ארזתי, הדמעות חנקו אותי, הלב שלי התכווץ ונשבר, רציתי רק לצנוח על המיטה ולקום בצרחה בתקווה שזה עוד אחד מהסיוטים שלי..
אבל זה לא, כי אני עוזבת היום, כי אני שוב ננטשת, שוב אני אהיה לבד..
*
"לוס" מרי נכנסה בשקט לחדרי,
"תצאי מפה" אמרתי, רעדתי, הדמעות חנקות אותי, שברו אותי,
"אני מצטערת לוסי" היא התיישבה על מיטתי בזמן שאני ישבתי על הרצפה ובכיתי,
"לא נכון, את לא מצטערת" צעקתי ומרוב כעס את המזוודה שכבר ארזתי זרקתי,
"לוס באמת שזאת החלטה קשה" מרי בכתה,
"די כבר! אף אחד לא אוהבת אותי, אז למה לעזאזל חשבתי שאתם אוהבים אותי" נזרקתי על הרצפה בבכי, בכעס, בייאוש,
"בבקשה לא תהפכי את זה ליותר קשה"
"מה אכפת לך, ממילא לא אכפת לכם ממני, ממילא מחר אתם כבר לא תראו אותי יותר" קמתי ונשענתי על החלון, עם הגב למרי,
"אני מבקשת ממך שתארזי את המזוודה שוב ותקראי לי שתהיי מוכנה" היא ענתה ויצאה מהחדר,
וברור, לא ציפיתי ממנה ליותר, היא גידלה אותי כמה שנים, היא תמיד חייכה, ואמרה לי שהיא פה ליידי, אבל אף פעם היא לא באמת דאגה לי, נישקה אותי וזה מה שגרם לי פחות להיפתח אליה או לדיויד..
שוב ארזתי את כל הבגדים למזוודה הקטנה והמלוכלכת, הרגשתי איך ליבי מתנפץ עם כל חולצה שאני מכניסה למזוודה,
הרגשתי את הדמעה הנוקמנית נופלת מעיניי עם כל מכנס וחצאית שאני מכניסה למזוודה,
הרגשתי שרגליי פשוט רוצות לרוץ ומהחלון לקפוץ.
"אני מוכנה" נעמדתי ליד הדלת של החדר עבודה של מרי, שלשם אף פעם לא הסכימו לי להיכנס,
"טוב בואי נסיע" היא שוב חייכה את החיוך המאולץ שלה.
"איזה שיר את רוצה שאני אשים" היא שאלה והתניעה את האוטו,
שתקתי, הייתי עמוק בתוך המחשבות, בתוך הרגשות, רק הבטתי בחלון במחשבה שבחיים אני לא אראה את המקום הזה שוב,
"הי לוס תדברי איתי" היא חייכה את החיוך הענק שלה דרך המראה הקטנה שבאוטו,
"מה את רוצה שאני אגיד" עניתי באדישות בזמן שמבטי נעול על החלון,
,את תכירי חברים חדשים, יהיה לך רק טוב"
"כן, שוב לבד" מלמלתי בלחש.
אחרי חצי שעה של שקט באוטו סופסוף הגענו,
"בואי תצאי" מרי פתחה לי את הדלת ולקחה את המזוודה שלי,
הסתכלתי על המקום הענק והצבעוני הזה,
בלעתי רוק, קשה לי להאמין ששם אני אצטרך לחיות מעכשיו,
בפימייה ?!,
"זה כבר אמצע השנה איך אני אדחף לשם" דיברתי בלחש,
"אל תדאגי המנהלת והיועצת נחמדות מאוד" מרי שוב חייכה את החיוך המאולץ שלה והתקדמה איתי לתוך הבניין,
הרגשתי מבטים רבים ננעצים בי, אני לא אוהבת את התחושה הזאת שהתשומות לב אליי,
ראיתי איך כל הנערים ששם עוצרים את כל ההתעסקויות שלהם רק בלהתבונן בי,
העברתי שוב על בגדיי, חשבתי שזה בגלל בגדיי, בגלל שיערי, אבל לא מצאתי שום סיבה שאני כל כך עניינתי אותם,
"מקום נחמד" מרי מלמלה בדרך לחדר המנהלת,
"מרי" מישהי גבוה לבושה מכובד לחצה את היד למרי,
"ואת בוודאי לוס" היא צבטה בלחי שלי,
"ואת בוודאי חושבת שאני תינוקת" גלגלתי עיניים,
"לוס" מרי ניסתה להעביר לי מסר עם העיניים שלא הבנתי,
"לוס חמודה אני המנהלת נעים מאוד" היא הושיטה יד בסימן שאני אלחץ את יידה אבל באמת שלא היה לי חשק ללחיצות ידיים או חפירות על המקום,
"אוקי" המנהלת חייכה והחזירה את ידה לתוך אחד הכיסים במכנס השחור שלה,
"קוראים לי מורגן, את מוזמנת לטייל בבית הספר בזמן שאני מדברת עם אמא" היא חייכה,
"היא לא אמא שלי" נאנחתי ומיהרתי לברוח ממרי או מהמנהלת החייכנית והמלחיצה הזאת.
המקום הזה פשוט ענק,
אני חושבת שבתוך שנייה איבדתי את עצמי בתוך המקום הענק הזה שבתוך שניה נהפך להיות ריק,
"הלכת לאיבוד" קול הבהיל אותי,
"מה" הסתובבתי סביב וחיפשתי מי דיבר,
"חדשה פה" מישהו גבוה בעל שיער שחור ועיניים אפורות פנה אלי,
"כ, כן" גמגמתי,
"טוב תהני" הוא אמר והיה נראה עצוב.. מדוכא,
"איך קוראים לך" שאלתי,
סהר ולך"
"לוס" אמרתי והסתכלתי עליו, על איך שהוא מתהלך הלוך חזור,
"אתה הרבה זמן פה"
"יחסית" הוא אמר,
"אוקי, אני, אני צריכה ללכת" גמגמתי אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה,
"כן כולן צריכות ללכת" הוא גלגל עיניים,
"לא פשוט אמא של-, מרי היא אצל המנהלת" חייכתי חצי חיוך,
"ביי, סהר" מלמלתי, חיכיתי לאיזה שלום מהצד שלו אבל.. הוא בחר ללכת,
רצתי חזרה לחדר של המנהלת בדיוק בזמן שמרי ומורגן סיימו לדבר,
"לוס חמודה מחר את תתחילי ללמוד כמו כולם, בנתיים את מוזמנת ללכת לחדר שלך,
הנה המפתח" היא חייכה וזרקה לי את המפתח…
" להתראות לוסי" מרי באה לתת לי חיבוק אך עצרתי אותה..
באמת שהדבר האחרון שאני רוצה הוא לחבק אותה
*
*