שש טריליון שנים וסיפור ללילה אחד [פרק 1\פיילוט?]

הקירות הלבנים היו המראה אליו התרגל דקס במשך שנים על גבי שנים. החסך במיטה לא מפריע לו באותו החדר המרופד.
הריח המגעיל הסורר בחדר, גם אליו הוא כבר התרגל. הריח נודף ממנו מאחר ומקלחת היא פעם בשבוע במקרים הטובים.
הרעב עדיין הציק לו, אבל דקס רעב גם כשיש אוכל. לא שהוא זוכר איך היו כמויות האוכל לפני שחדר הפך להיות העולם כולו, ובכל זאת- הוא תמיד רעב.
הדבר הכי מעצבן בעולמו של דקס הוא הידיים שלו. הוא קשור במשך רוב הזמן בעולם הלבן, חולצתו בעלת שרוולים ארוכים שעוטפים אותו, דואגים שידיו לא יוכלו לעבור את חזו ואז נקשרים מאחוריו, הכל מלווה בחגורות עור ליתר ביטחון. זה מעצבן כי דקס יושב מדי פעם, לפעמים שוכב, אבל הוא משתעמם ורוצה לקום. קשה לו לקום בלי שימוש בידיים הדקיקות שלו.
בגלל שאין לו ספרים או מקומות לטייל בהם דקס נאלץ לדמיין לעצמו דברים. הוא מנסה להיזכר בגוש המטושטש של זכרונות שכוחים שהיה עברו הרחוק- או הקרוב? אין לדקס תחושת זמן באמת, ואולי עדיף כך במצב שלו.
לפעמים הוא מדבר לעצמו כי הוא צריך לשמוע קולות. הוא צועק מדי פעם, בלי משמעות, רק צעקות של צלילים. לפעמים הוא לוחש, בודק כמה שקט הוא יכול להיות, בדרך כלל הוא מעמיד פנים שיש לו סוד שהוא לא רוצה שמישהו ישמע, זה גורם לו לבטוח בעצמו קצת. לעיתים הוא סתם מספר סיפורים; סיפורים על עולמות בהם אף פעם לא היה ועל אנשים שמעולם לא פגש, על קסמים ועל יצורים בדיוניים, על מכונות מרהיבות מעבר להבנה האנושית ועל החיים שאולי היו לו פעם.
הוא ישן יותר פעמים ממה שהוא הצליח לספור, והכוונה בזה היא רק לפעמים שישן מרצונו החופשי. לפעמים הבחורים שבאים בחלוק לבן מרדימים אותו בכדור שאסור ללעוס- רק לבלוע.
הוא לא באמת מאמין שמשהו יעזור, הוא תקוע בחדר הזה במשך משהו שנראה כמו המון זמן ונראה שהמצב לא עומד להשתנות.

כך הוא חושב לפחות, עד שמגיע האוכל ביום [יום?] אקראי לחלוטין.
הוא מתעורר משינה סינטטית נוספת, זוכר בקושי איך קיבל זריקה להרדמה, ומוצא מולו את הצלחת המוגבהת שלו.
הוא מצליח להתיישר בקושי ודוחף את פניו אל תוך האוכל בסגנון כלבי, נאבק לבלוע באותה הזווית הלא נוחה.
הוא גונח ביאוש אחרי חמש בליעות, לא מסוגל יותר להחזיק את ראשו כך. הוא מתרחק מהצלחת ומביט בה בעצב, אם הוא היה יכול להתיישר כי לבלוע היה לו כל כך הרבה יותר קל, אבל זה קשה לו בלי הידיים שלו.
דקס נשען על הקיר המרופד ומדמיין שהוא אכל את הכל, אכל לאט, נתן לאוכל להיספג בגופו. המחשבה הזו לא באמת עוזרת לו להתגבר על הרעב, אבל מדי פעם היא גורמת לבטנו לקרקר כך שהוא מתאמץ ולוקח עוד טעימה.
כאשר הצלחת המוגבהת של דקס ריקה הוא נשכב על צידו. הוא מיטשטש, כמו בטראנס קל, גופו במישור הפיזי עוד שם, אבל הנפש שלו עוברת בין החיים למוות בלי טיפת מנוחה.
בחור זר בז'קט לבן נכנס לחדר ודקס כבר לא שם לב אליו. הוא נראה לו כמו בחור נחמד, הוא לא רוצה להילחם איתו לגבי הזריקה שתשלח אותו לישון. ובעצם, למה שדקס ירצה להיות ער?
אבל הבחור לא נותן זריקה. הוא נועל את הדלת אחריו ומושך את דקס לישיבה בתנועות בהולות תוך כדי ניסיון להתיר את כל הקשרים והחגורות.
"דקס, תשמור על השקט ותשתף פעולה," לוחש הזר וממהר להוריד מדקס את החולצה ארוכת השרוולים, חושף גופיה שהייתה לבנה בעבר. הוא מוציא מהז'קט הארוך סוודר רגיל, כמו של הבחורים עם הז'קטים, הוא מקופל בצורה סימטרית להחריד. הזר מרים את ידיו של דקס בבהילות ומושך את החולצה עליו. "בוא," הוא מצווה ונעמד, מושך את דקס איתו ומלביש אותו בז'קט הלבן. "השם שלך," הוא אומר, "הוא מרטין סייפר. אתה דוקטור, ברור? ואני איוון קלוגה, גם דוקטור, אנחנו פסיכיאטרים וסטודנטים לסוציולוגיה."
"מרטין סייפר," ממלמל דקס בבלבול ומהנהן. "פסיכיאטר סטודנט לסוציולוגיה."
"פסיכיאטר וסטודנט," מתקן אותו הזר. איוון? איוון קלוגה? "דוקטור איוון קלוגה, פסיכיאטר וסטודנט לסוציולוגיה?"
"זה אני. עכשיו, בוא." הזר מעביר יד מהירה בשיערו החום של דקס בניסיון נואש לסדר אותו קצת ואחר תופס בידיו וגורר את דקס אל מחוץ לחדר הריק.

הם עוברים במהירות על פני כמה חלוקים לבנים עם אנשים בתוכם, ואף אחד מהם לא חושב שיש משהו לא בסדר בדקס. אולי דוקטור איוון קלוגה הוא אדם אמיתי, אבל דקס הוא מרטין סייפר וזה ממלא אותו בחרדה.
הם כבר כמעט יוצאים מהבניין כשנכנס בחור לא זר לגמרי. דקס זוכר אותו ועיניו נפקחות לרווחה, הוא מצביע על דקס וצועק "בריחה!"
באותו הרגע איוון קלוגה תופס בידו של דקס בחוזקה ומתחיל לרוץ למסדרון אחר.
"אתה מכיר את האיזור?" הוא שואל תוך כדי ריצה בעודם שומעים דפיקות על הרצפה מאחוריהם. רודפים אחריהם.
"אין לי מושג," הוא עונה ומשתדל לשמור על הקצב. כבר כל כך הרבה זמן שהוא בקושי הלך ועכשיו הוא חייב לרוץ כמו שמעולם לא רץ.
"אתה לא עוזר לי…" מלמל איוון קלוגה והמשיך לרוץ, לא עוזב את ידו של דקס לרגע.
הם מגיעים לחדר עם כמה ספות אדומות וריח של קפה וסיגריות. איוון מביט סביב. "אין יציאה," הוא מודיע.
"אולי עדיף לחזור אחורה ולהיכנע?"
איוון נראה כאילו הוא נאבק בעצמו כדי לא לסתור לדקס בכל כוחו. "צריך לצאת."
"למה?"
"כי," אומר איוון וניגש לחלון בחדר. יש המון סיגריות לידו. "אנחנו חייבים לצאת." הוא פותח את החלון ובודק שהוא יכול לעבור בו. "אתה רזה מספיק כדי להידחף לכל מקום," הוא אומר לבסוף ודוחף את דקס אל החלון.
"למה אני ראשון?" שואל דקס, אלא שאז נשמעות דפיקות גסות על הדלת.
הוא מטפס אל מבעד לחלון, עובר בקושי. האוויר קר בחוץ, ומאוורר, והכל מלא באור. זה עושה לו סחרחורת אבל הוא ממשיך ומנסה להעביר את גופו המקלוני דרך החלון כשאיוון קלוגה מזרז אותו ודוחף בקצב הדפיקות הגסות והניסיונות לפתוח את דלת הנעולה.
דקס עובר ועוזר לאויוון קלוגה לעבור, אלא שאז הדפיקות מפסיקות. הוא קופא במקומו, כך גם איוון, ושניהם מקשיבים באימה למנעול המסתובב.
"הם קראו לפורץ מנעולים," אומר איוון באימה ומנסה להעביר את עצמו דרך החלון.
אנשים במעילים לבנים תופסים ברגליו של איוון, הם מושכים אותו והוא תופס בקיר החיצוני בחוזקה. "רוץ!" הוא צועק על דקס, וזה רץ באימה למרות שריאותיו קורסות והוא גווע ברעב.
דמעות זולגות במורד פניו בעודו רץ, ריצה שנמשכת ככל הנראה שעות. בסופה הוא קורס בסמטה קטנה וחשוכה שהכוכבים לא הצליחו להאיר.