שרלוק הולמס שתיים- פרולוג

"אתה בטוח בזה מר הולמס?" שאל אותי ווטסון הפעם האלף. הנהנתי. "הרי זה אלמנטרי ווטסון יקירי, חייב להיות בנאדם ש…."
"אבל למה היא?!" הוא קטע אותי בגסות רוח, הוא ניער את ידיו ובעט ברגלו באחת מהאבנים ברחוב.
"ווטסון! מעולם אל היית במצב רוח כזה ילדותי!" קראתי בקול וצחקתי. אבל הוא רק נעץ בי מבט מלא כעס ומשמעות.
"אתה בעצמך אמרת לי" אמר ווטסון באכזבה "שזהו רק עונש לבנאדם שיש לו את זה, אז למה אתה רוצה שאותה הילדה תסבול מיזה דווקא? ולמב דווקא היא?" הוא אמר בכעס.
נאנחתי.
"אני בעצמי מפחד מההעברה ווטסון" נשמתי עמוק "אבל זה הדבר היחיד שיכול להיות, תחשוב שזה אולי לא יועיל לה, אבל לעולם שלנו, כן" הזכרתי לו במנוד ראש. השמיים הקדרו מעל ללונדון הישנה של המאה ה18 המאוחרת. גשם כל לטפטף בעידנות על מעילי החם. שלוליות כחלחלות ומלוכלכות הכלו להיווצר כמשום מקום.
"גשם מעולם לא היה דבר טוב" רטן ווטסון ונכנס תחת גגון של הספירייה השכונתית. צחקתי. מעולם לא צחקתי לפניכן, או שכן. אני פשוט לא זוכר. ניגשתי אל ווטסון ונעצתי מבט בעייניו.
"אני כבר חלש ווטסון, יש לי כמה שנים ולא יותר. אני בטוח שב100 השנים הקורבות לא יקרו יותר מידי דברים, עבל, במאה ה20…." פה עצרתי. ווטסון גיחך והסב את מבטו ממני, והחל לנעוץ את מבטו הלועג במדרכה העכורה.
"מה, אתה הפכת להיות מגדת עתידות?" הוא אמר במין לעג.
"אתה ילדותי מאוד היום ווטסון" מלמלתי בשקט.
כן, אני יודע שרלוק" הוא אמר במין עצבנות, רגלו רעדה והוא מצמץ פעמיים. הוא הכניס את ידיו אל כיסיו והמשיך, נועץ מבט ארוך בגשם הנוטף מחוץ למקום המסתור שלנו. "אני מפחד, ופחד זה משהו שיש אצלי הרבה, אתה יודע?" הוא לחש "הרי, הרי כזה אני! ועכשיו, כאתה טוען שאתה מין מגדת עתידות, ולא רק, אלא גם אתה הולך להעביר את עצמך לעזאזל!" הוא סיים את המשפט בשאגה חזקה. "אני כבר לא יודע איל להתנהג שרלוק!" הוא הסתובב אלי. הוא הוציא את ידיו והניח להן ליפול בחטה ע צידי רגליו.
"גם אני מבולבל ווטסון" מלמלתי. הגשם שכך ויכלנו לצאת מהגגון הקטן של הספרייה.
"אתה תמיד מבולבל" נחר ווטסון "רק כשאתהבאיזו חקריה מטומטמת אז שם אתה לא מבולבל" הוא אמר במין כעס.
"אתה מקנא?" הרמתי גבה.
"לא, אני רק אומר שאתה א יכול לקרוא לעצמך מבולבל הולמס" הוא הדגיש את שמי במין לעג.
"אכן, שמי הוא הולמס" חייכתי. "והנה הגענו" פננו שמאלה אל תוך סמטא צרה ומגעילה.
"אכן כן, מקום מושלם להפוך את עצמך לחסר מוח" הנהן ווטסון.
"תהיה בשקט כבר" פניתי ימינה בכעס ונכנסו אל מין רחוב ארוך ומפותל. פניתי שמאלה ואז שוב ימינה. ואז פעמיים שמאלה. לא שמעתי את ווטסון כך שפחדתי אם איבדתי אותו בדרך.
"אתה שם ווטסון?" קראתי בקול.
"לא, אני בפנייה השנייה שמאלה!" הוא נחר נחרת בוז. חייכתי. הוא עדיין פה.
"זה מבוך!" הוא אמר. הנהנתי.
הגענו למבוי סתו, קיר לבנים אדומות בגובה כחמישה מטרים.
"אמרתי לך שנאבדנו!" נכנס ווטסון לפאניקה.
"לא אמרת את זה"
"אז עכשיו אני אומר!"
גיחכתי. נגעתי אחת הלבנים הנמוכות ודלת חומה נפתחה אלינו. נשמתי עמוק וצעדתי פנימה.
"אני מוכן"