שריקת הינשוף,פרק ראשון

נתאן נכנס לעובי היער בצעדים מהירים,נחפזים,ונראה היה שהוא יודע היטב לאן פניו מועדות.הוא אינו חש בזוג העיניים שעקבו אחר כל תנועותיו.

מיאר התרומם ממקומו מאחורי השיח,היטיב את אשפת החיצים על גבו ,ומיהר בעקבות הזר הצעיר.העצים הלכו והתרבו,והעלטה נעשתה סמיכה יותר ויותר.
מיאר השתדל שלא לדרוך על שברי ענפים,שלא לעורר רעש מיותר,פעולה שהייתה מעט מסובכת,שכן קרני הירח החיוורות הסתננו בקושי מבעד לענפי העצים הסבוכים,והדרך הייתה אפלולית.
הוא פסע בשקט ובמהירות,עיניו נעוצות כל העת בגבו של נתאן.לאחר עשרים דקות של צעידה מהירה,הבחין מיאר בבקתת עץ קטנה,בקתת היערנים העתיקה והנטושה.הוא הסתתר מאחורי עץ עב גזע,ממתין שנתאן ייכנס לבקתה ויסגור אחריו את הדלת השבורה למחצה.
לאחר מספר רגעים הוא ניתק ממקומו,מתקרב בדממה לחלון מאובק שקרוע היה בקיר העץ המחוספס.
הוא נעמד על קצות אצבעותיו,מנסה להבחין בתזוזה כל שהיא בחדר.
הדי קולות קלושים הסתננו לאוזניו.הוא נאנח בייאוש,וניסה לפתוח קמעה את החלון,פעולה שגרמה לציריו החלודים של זה לחרוק במחאה קולנית.

"מה זה היה?" נתאן הסתובב לעבר החלון בחדות,"מי שם?"
"הרוח," אמר ארמו בלעג,"עוד לא נגמלת מפחדי הילדות שלך?חשבתי שאני משוחח עם נער נבון יותר ופחדן פחות."
נתאן בלע את רוקו,מזדקף,"אני לא פוחד," התיז,"ידעתי שזאת הרוח."
ארמו חייך,מוציא מכיסו מספר שקיקי מטבעות,ומניח אותם על השולחן."עשית עבודה טובה," אמר לנתאן, "בהחלט מגיע לך."
"כן…" לשם שינוי לא חנן נתאן את הצרורות אף לא במבט קל,"עשיתי עבודה טובה.נכון.אני יודע.אבל אינך מתאר לעצמך כמה זה היה קשה.ולמרות החיבה שאיני רוחש כלפיו -הוא בכל זאת אחי."

מיאר הצמיד את אזנו לפתח הזעיר שבחלון,ולאחר רגע נרתע.הקול הצעיר והבוטח היה מוכר לו.מוכר מאוד.מוכר כמעט כמו שמוכר לו קולו שלו.הוא הצר את עפעפיו,מנסה לעמוד על זהותו של הצעיר.

"אני יודע שהיה לך קשה," אמר ארמו,מתופף באצבעותיו על אחד מן השקים,"לכן קיבלת תגמול כזה,נתאן."

בום.רוח פתאומית טרקה את החלון על אצבעותיו של מיאר,והוא נסוג אחורנית,קריאת כאב נמלטת מפיו,ופניו חיוורות כפי שלא היו מעולם.
נתאן.
"זה לא ייתכן," הוא לחש לרוח,לעצים ולחלון,"לא ייתכן."

"מה זה?" הפעם הסתובבו שני הגברים בו זמנית,מביטים בחלון בעוינות.
"מישהו טרק אותו," אמר ארמו,נעמד על רגליו,"בטוח.שמעתי אותו צועק."
נתאן גרף לחיקו את השקיקים בזריזות,והתייצב לצד ארמו."טוב שזאת הפגישה האחרונה שלנו," אמר,קולו נמוך,"כך שהעוקב האלמוני שבחלון לא הספיק לקלוט הרבה."
"ובכל זאת-" ארמו פסע לכיוון הדלת,ידו,תחת גלימתו,מתהדקת על פגיונו,"ובכל זאת הוא צריך ללמוד לקח."
הוא פתח את הדלת בתנופה,ועיניו המתכתיות הביטו לצדדים בחשדנות. "צא משם!" אמר בקולו החזק,המאיים,"נגמר המשחק,מרגל."
נתאן עמד לצידו,מנסה להבחין במשהו בחושך הסמיך שעטף הכל.
לפתע חש בזרועות האוחזות בו,ובטרם הספיק לצעוק,חסמה כף יד את פיו,והוא נגרר בדממה אל מאחורי הבקתה.

"טוב,אנחנו יותר מדי דרוכים," אמר ארמו,מחזיר באטיות את פגיונו לנדנו,"לא נשמע שיש כאן מישהו.זה כנראה היה איזה עוף לילה משועמם."
שקט ענה לו,והוא הסתובב,בוהה בחלל שבו עמד נתאן אך לפני רגע.
"נתאן?"
דממה.רק רחש צרצור הצרצרים נשמע.
"נתאן?!"