שקופה- פרק 9

נקודת מבט אור

גררתי את עצמי לקומה התחתונה, היה נמאס לי מהיום הזה, פשוט נמאס. לולו צלצול הטלפון שהציק לאוזניי הייתי נשארת במיטה לנצח.
"הלו." החזקתי את הטלפון באחיזה רופפת.
"אור רמלה?" נשמע קול בס רועם שלא זהיתי.
"כן." עניתי באדישות ובעייפות.
"כאן אית'ן, השוטר של אחיך, את מוזמנת לתחנת המשטרה." הקו נותק.
ההודעה טיפה העירה אותי, אך עדיין פני היו נפולות.
מיהרתי אל חדרי ושלפתי שטר של עשרים שקלים שישמש לי באוטובוס לתחנת המשטרה. יצאתי החוצה בריצה, עכשיו כבר הייתי ערה. הגעתי לתחנת האוטובוס בדקה התשעים וישבתי על אחד המושבים, מביטה בנוף החולף.
"תחנת המשטרה אליסון דוריטייס!" נשמעה צעקתו של נהג האוטובוס לאחר כמה דקות. קמתי מהמושב וצעדתי לעבר הדלת.
דילגתי על המדרגה הראשונה ונחתתי ארצה עם תמיכה קטנה של כפות ידיי.
בשלב הזה התחלתי לרוץ, אין לי מושג מהו גזר הדין של אדם ואני חייבת לדעת מה קורה. התפרצתי אל תחנת המשטרה ומבטי תר אחר משהו, אחר מה? מי יודע.
אחר ההורים שלי, אחר אית'ן, אחר כולם. לבסוף מצאתי אותם. מחובקים עם פנים נפולות, טת הדמעות היה אפשר לזהות מקילומטרים, ההורים שלי.
זה לא אומר כלום, ניסיתי להרגיע את עצמי, הם בטח סתם נרגשים.
התקדמתי לעברם כמה צעדים והם הבחינו בי, אבא שלי הבחין בי.
"היי אורי, הגעת." הוא אמר ומשך באפו. אמא שלי הסתובבה בבהלה לשמע דבריו וכשהבחינה בי התנתקה מאבי וכרכה את ידיה סביבי.
"אני, אני כל אך מצטערת." אמרה ונשענה על גופי.
"על מה? אמא, מה קרה." היא לא ענתה לי וכאשר הבנתי שבמצבה היא לא תספק לי תשובות פניתי לאבי.
"מה קרה?" שאלתי אותו והבטתי בו. פניו היו רטובות מדמעות, הוא מעולם לא בכה.כשהייתי בגן, אדם אמר לי שאבות אף פעם לא בוכים, ולאחר מעקב קטן גיליתי שזה נכון ותמיד האמנתי בזה, עד- עד עכשיו.
"לכי לשם אור." הוא קטע את מחשבותיי והצביע לדלת פלסטיק כחולה. הוא כבר יספר לך הכל." פניתי אל הדלת ודפקתי עלייה.
"יבוא!" קול הבס מהטלפון ענה לי. נכנסתי פנימה והשוטר ישב בפנים. הוא לבש את אותם הבגדים מהבוקר, מדים כחולים. הכובע על ראשו נשאר במקומו, המחשבה שאולי הכובע דבוק לראשו שעשעה אותי ולכן הרצין פניו עוד יותר משהיו והרים גבה.
"למה את צוחקת?" הוא שא, כמעט בכעס. שקלתי לשאול אותו למה הכובע על ראשו תמיד אך וויתרתי על זה ועניתי במלמול קטן,
"סתם, סתם…"
"שבי." אמר והצביע על הכיסא שמולו. הוא היה באותו המקום מלפני שלוש שעות כשהשוטר חקר אותי, בכלל, החדר ונדמה היה שגם השוטר נשארו במקומם מאז החקירה.
"אדם…" הוא התחיל להגיד. הפעם, לא היו מסמכים בידיו או על השולחן, החדר היה נקי וריק, אלו היו רק הוא ואני.
"אדם מה?" האצתי בו. הוא לא ענה והתחיל מהתחלה.
"במשפט הוחלט כי אדם יהיה עצור." הוא אמר זאת בלי להניד עפעף. איך הוא יכול להיות כל כך אדיש כשאח שלי עומד להיות במעצר?
"מעצר בית?" ניסיתי לצאת מהמצב הסבוך. אך רק נשמעתי טיפשה יותר, וזאת מפני שידעתי את האמת, אדם עומד להיות בכלא.
"לא." הוא ענה למרות שידע כי אני מבינה למה התכוון. "מעכשיו אדם יהיה בכלא האזורי מאחורי הסורגים."
שתקתי. לא ידעתי מה לעשות. מעולם לא הייתי במצב זה. אדם עומד להיות בכלא?
"למה?" שאלתי בתקיפות, מנסה לעצור את הדמעות שעמדו בסף עיניי.
"מה למה?" שאל השוטר שעד כה כבר הספיק לקום מהכיסא.
"מאיזה סיבה הוא נכנס לכלא?" חזרתי על דבריי באופן ברור ומפורט יותר. אית'ן נשם עמוק והתיישב חזרה בכיסא.
"חשבתי שתשאלי את זה." אמר והביט בעיניי. "אדם, הוא נעצר בעוון…" הוא עשה הפסקה קצרה לפני שהמשיך.
"בעוון תקיפה מינית." נשימתי נעצרה. החדר התהפך והתיישר, התהפך והתיישר. מה קורה פה? אדם נעצר בעוון התקפה מינית? העולם השתגע?
רגע, אדם… הוא… הוא תקף….
"הוא תקף אותי." עניתי למחשבותיי.
"כן." ענה השוטר, ויכולתי לשמוע צער בקולו.
"אבל…" התחלתי להגיד והפעם הדמעות הצליחו לעקוף את המעצור שהיה בעיניי.
"אבל מה?" הוא שאל ורכן לעברי.
"אבל לא. הוא לא, אני… אני הסכמתי לו, אני אמרתי לו, שנצא החוצה, ונעשה…" עצרתי פה. הבולשיט הזה לא יכול להיבלע עוד.
"אני מצטער, זה סופי." הוא אמר ויצא מהחדר.
"אבל הוא לא… הוא לא אנס אותי…" אמרתי אך כבר נשארתי לבד. זהו, זה סופי, אדם בכלא בגללי. לולא הייתי נאבקת בו, היינו נשארים במכונית, מגיעים לקניון וזהו. אבל אני הייתי חייבת לצאת ולברוח, טיפשה שכמוני.
יצאתי מהחדר עם פנים מושפלות. הוריי עמדו מטרים ספורים ממני. הבטתי בהם והם בי. כולנו ידענו שאנחנו חושבים על אותו הדבר, על איך זה קרה ולמה לא יכולתי להישאר במכונית כמו ילדה טובה, כולנו ידענו שזאת התחלה חדשה, התחלה חדשה שתשנה את חיי,
את חיינו.