שקופה- פרק 8

נקודת מבט אור

"דיימון?" שאלתי מופתעת.
"היי." הוא ענה במבוכה.
"מה-למה התקשרת?" שאלתי בחצי גמגום.
"את בבית?" שאל. חששתי לענות לו. בכל זאת, קרו מקרים…
"כן, בטח." עניתי בכל זאת, מופתעת מבורתו, הרי הוא התקשר לבית, היכן אני עוד אהיה?
"נהדר, אני יכול לבוא?"
רק רגע. דיימון, המלך של השכבה, שאל אם הוא יכול לבוא לבית שלי? אור רמלה? המנודה של השכבה?
"כן, זאת אומרת, בטח…" עניתי למרות הסכנה שיאנוס אותי או דברים בסגנון… כנראה שפשוט אי אפשר לסרב לדיימון.
"יופי, אני אהיה אצלך בעוד רבע שעה." אמר והקו נותק. לקח לי שניות ספורות לעקל את השיחה שהתנהלה פה הרגע. דיימון עומד לבוא אליי? בעוד רבע שעה? אני נראית כמו…
כמו סמרטוט!
מיהרתי אל החדר שלי והחלפתי את הבגדים שלי בפעם השלישית להיום. התלבשתי בחולצה קצרה וירוקה ועטיתי ז'קט עור חום. לבשתי מכנסי ג'ינס אפורים וכיסיתי את צווארי בצעיף צמר צבעוני. הברשתי את שיערי בזריזות וירדתי אל המטבח לגמור את הכנת הקפה שהתחלתי קודם לכן.
שתיתי את הקפה לאט, מנסה לדחות את מועד הגעתו של דיימון. פחדתי מאוד מהביקור הזה, מעולם לא נפגשתי עם בן, ובטח לא עם הבן שהייתי דלוקה עליו מהיסודי.

צלצול הדלת קטע את מחשבותיי.

פסעתי בצעדים איטיים אל הדלת, מנסה לדחות את הגעתו של דיימון בשנית.
אך עברו שניות ספורות ובודדות עד שהגעתי לדלת. סובבתי את ידית הכסף והדלת נפתחה.
הוא עמד שם במלוא הדרו, שיערו הבלונדיני נמשח לאחור עם ג'ל מבריק ועיניו הכחולות בחנו את גופי הצנום. הוא לבש טישרט כחולה שהבליטה את עיניו וג'ינס ארוך ובהיר.
"היי." הוא אמר וחיפש את מבטי שנדד בין מכנסיו לחולצתו.
"היי." אמר בשנית כשלא עניתי.
"ה- היי" אמרתי במבוכה והרגשתי את לחיי מאדימות. "ל- למה הגעת?" שאלתי בגמגום. למה הגמגום הזה תמיד מופיע דווקא כשאני מדברת עם דיימון?
"בטח, אני אסביר לך, שניכנס?" אמר והזמין את עצמו פנימה.
הוא דחק אותי אל פנים הבית ונכנס גם הוא.
הוא בחן את הבית במבט חשדני אך מיד שינה אותו למבט שמח ומלא אנרגיה.
"אז, איפה נשב?" שאל ואין ספק שהרגיש כמו בבית.
"אפשר בחדר שלי." אמרתי, ומיהרתי לעלות על גרם המדרגות, בעודי מדלגת על כל מדרגה שניה, בטח דיימון חשב שאני ילדה קטנה ומוזרה.
דיימון עלה אחרי ושנינו נכנסנו לחדרי שלמזלי לא הכיל חזיות ותחתונים מפוזרים על הרצפה כבדרך כלל.
"אז…" התחלתי להגיד והתיישבתי על הכיסא הסגול והמסתובב שליד שולחן הכתיבה שבחדרי.
"למה באת?" דיימון עמד במפתן הדלת. הוא בחן את החדר במבטו כמה שניות ואז התיישב על מיטתי.
"באתי לשאול אם את בסדר." הוא אמר זאת באדישות אך עם מעט דאגה בנימתו.
הוא אמר מה?
"למה שלא?" אמרתי תוך גיחוך.
"את לא הסתכלת בווטסאפ?" הוא שאל מופתע. הנדתי בראשי לשלילה. עכשיו אני נזכרת שלא נגעתי בפלאפון מאז שהשוטר לקח את אדם.
"מה יש בווטסאפ?" שאלתי והרגשתי כה תמימה.
"תסתכלי." הוא אמר והצביע לכיוון הפלאפון שלי שהיה מונח על שולחן הכתיבה. נטלתי אותו ממקומו ונכנסתי לצ'אט של השכבה שהכיל כמאה שמונים ושלוש הודעות.
"מה זה?" שאלתי בעודי מדפדפת לאחור.
"תסתכלי בהתחלה." הוא אמר ועשיתי כדבריו, לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה שם וכשהבנתי, הצטערתי שהסכמתי מההתחלה לדיימון לבוא.
"אז… את בסדר?" הוא שאל כשראה את הפרצוף ההמום שלי לאחר שקראתי את ההודעות.
"אור, את בסדר?" הוא שאל שוב בדאגה כשלא עניתי ונעמד.
"לך." אמרתי לפתע בתקיפות . דיימון לא הבין מה פשר דבריי ורכן לעברי.
"אני מצטער, אני לא יודע למה היא עשתה את זה, אני יכול לעזו-"
"דיימון לך!" קטעתי אותו בכעס ובתוקפנות. הדמעות שעמדו בעיניי החלו לנזול בהדרגה על לחיי. נעמדתי ופתחתי את דלת חדרי שדיימון סגר כשנכנס.
"דיימון, תעשה טובה לעצמך ופשוט תלך!" צעקתי.
"אני מצטער, זה לא אני, את חייבת להאמין לי!" הוא אמר בנימה מתחננת, מה כל כך אכפת לו להיות בסדר איתי?
"אתה קשור להכל דיימון, להכל!" צעקתי והפעם הדמעות הפכו למפל גדול שנפל על רצפת החדר.
"לך!" צעקתי בקול. "לך!" הוא נרתע לאחור וברח מהחדר. ישבתי על המיטה ופשוט בכיתי. בכיתי ובכיתי עד אין סוף, פשוט בכיתי.