שקופה פרק 15

נקודת מבט אור

תארו לעצמכם חבורת נערים. שישה, ליתר דיוק. שניים אחים, תאומים. עוד אחת, יפייפיה מאין כמוה, ואחת אחרת, קשוחה ועם אופי של גבר, אבל גם מראה טוב. תוסיפו נער שתווי פניו מושלמים ומשורטטים היטב, ונער נוסף, שכן גם פניו נראים נהדר.
עכשיו, תוסיפו אתכם לחבורה, תרגישו לא במקום נכון?
כך בדיוק הרגשתי כשלחצתי ידיים לכולם. תחילה לשני האחים. שיערם חום וכך גם עיניהם, חומות ושובבות. אחר כך עברתי אל הנערה היפה. שיערה זהוב ובוהק וכך גם עינייה בצבע דבש בהיר. לנער עם הפנים המדוגמות, ששיערו היה חום וטיפה ארוך, הייתה לחיצת יד חסונה וחזקה. הנערה הקשוחה כלל לא הסכימה ללחוץ את ידי והנער האחרון, שאותו כבר הכרתי, זאק, נותר בצד וקרץ לעברי. ישבנו כולנו על גבהה נמוכה בפארק, הבטנו אחד בעיניי השני, בעיקר בי.
"אז… מה את אומרת?" שאל אותי זאק. הוא הותיר את בני החבורה חסרי מילים, הרי את שרצו להגיד, הסביר כבר זאק בדרכנו לפארק.
"אני- אני, אתם נפלאים." אמרתי ללא מילים מיותרות.
"אנחנו שמחים שאת חושבת ככה!" אמר אחד האחים שהיה שונה מתאומו רק בשמו, ג'ק.
הוא פרס את ידיו לצדדים ואמר בגאווה,
"זהו המקום האהוב על החבורה שלנו, ברוכה הבאה!" הנערה הקשוחה, ששמה היה אנמי (אך כולם קוראים לה אן (EN)) משכה בידו של ג'ק ולחחשה לו משהו בצד. היא נראתה נסערת וג'ק לא נראה מרוצה מדבריה. הוא שאל באי הבנה,
"מה?! השתגעת אה? היא חדשה!" מאחר שראתה שהבנתי שכוונתה היא אליי, מיד הסתה אותו ולחשה לו משהו שהרגיע אותו, ולאחר מכן הם חזרו אל כולם.
"אז… אור, איפה גרת לפני שעברת לפה?" שאל האח השני, שהיה הרבה יותר רגוע מאחיו. שמו היה דילן.
"אני מדילייטי פולס, חמש שעות נסיעה מכאן." השבתי, מנסה לעורר את התפעלותם. אך העובדה שהגעתי מרחוק לא הפתיעה אותם כלל.
"נחמד, בת דודה שלי גרה שם." אמר דילן ומיד ג'ק הוסיף, "גם שלי!" כולם צחוק בקול, אפילו אני הצטרפתי. "משפחת דיקן, מכירה?" שאל דילן.
הנהנתי מיד. "אני פשוט מתה על המשפחה הזאת! באמת!" אמרתי, וכך היה. הם גרו בשכונה שלנו פעם והם היו כל כך נחמדים! חבל שלאחר שביתם הגדולה עברה לקולג' הם נאלצו לעזוב בטענה שלא ישחררו את האפרוח שלהם לעיר הגדולה בלעדיהם.
כולם המשיכו לדבר, לשוחח. שמחתי שהייתי בעניינים, שכיבדו אותי, לא כמו בדיילטי פולס. רק הנער יפה התואר נשאר שקט בצד. עיניי היו מהופנטות לפניו, הוא היה כל כך…. מושלם.
"אז, מארק, נכון?" פניתי אליו, מנסה ליצור שיח ביני לבינו.
"כן." ענה באדישות וחייך חיוך שהיה פשוט מדהים. כנראה זאק הבין שאני מופתעת מהריחוק של מארק מהקבוצה לכן רכן לעברי ולחש,
"הוא תמיד ככה." ואני הנהנתי. כשירד הערב התפצלנו לבתים. אני וזאק הלכנו אל הרחוב שלנו בעוד כל השאר הלכו לרחובות האחרים שכמו שהבנתי היו רחוקים עשרים דקות הליכה לפחות מהבתים שלנו.

"נו?" שאל אותי זאק בדרך חזור. "נחמדים נכון?"
ואני הנהנתי. הוא לא יודע עד כמה הוא צודק.

***
נקודת מבט אית'ן

יצאתי החוצה דרך חלון חדרו של דיימון. הדבר האחרון שהיה מתאים כרגע היה הוא שאמא שלי תתחיל להשתגע. ידעתי בדיוק איפה הוא, מה הוא המקום הכי רגוע בשביל דיימון, המקום הסודי שרק אני יודע עליו.
החורשה.
דיימון מתעקש לקרוא לזה יער, הוא חושב שכל כך הרבה עצים גבוהים וסבוכים הם כבר יער אחד גדול. אבל בשבילי הם רק חורשה, חורשה קטנה ומוצלת.
כמות העצים שם באמת הייתה גדולה, החורשה נמצאת כמה מטרים מהבית שלנו אך עדיין מורגש כאילו היא מורחקת מהכל.
"דיימון!" צעקתי ואף קול לא נשמע. גיששתי בין הגזעים העבים ובכל כמה שניות קראתי בשמו.
"דיי-מון!"
לאחר עשרים דקות כמעט נכנעתי אך קולות הבכי המרים נתנו לי כיוון, ולאחר חמש דקות מצאתי את דיימון.
"דיימון! דאגתי! אמא בטח משתגעת!" אמרתי ורצתי לעברו. הוא היה שעון על גזע חום- אפור כשראשו שקוע בידיו.
"מה- מה קרה?" שאלתי בדאגה והתיישבתי לידו. תחילה הוא שתק, אך לאחר שכנועים ספורים הוא הוציא הכל, בחלקים.
"אתה- אתה הכנסת בחור בשם אדם רמלה לכלא?" שאל תוך כדי משיכת אפו.
נאנחתי, היה לי ברור שהוא שמע את זה, כל דילייטי פולס שמעה על המקרה הזה.
"דיימי…" אמרתי בשם החיבה שהודבק לו בלידותו. "הוא עבר על מעשה אסור, זה לא אני, זה החוק. מלבד זאת, מה זה כל כך חשוב לך, למה אדם רמלה כל כך קרוב אליך?" כנראה ששאלתי פגעה בדיוק, כי באותו רגע הוא פרץ בבכי.
"דיימי? מה הקשר שלך לאדם רמלה?" שאלתי שוב, הפעם בבירור. הוא לא ענה, אבל הבכי נרגע. ניסיתי שוב לשאול, אך הוא קטע אותי באמצע.
"אור רמלה." אמר בחדות.
"אחותו?" שאלתי באי הבנה. זכרתי אותה, היא הייתה יפה, אני זוכר.
"אני… אני… "
אתה מה?" האצתי בו.
"לפני כמה ימים באתי לבית שלה לנחם אותה כי גיילה אמרה שאחיה בכלא וכולם רדו בה. לאחר שהיא גירשה אותי מביתה בטענה שאני חלק מכל ההתכתבויות השטותיות שלהם, הלכתי הביתה, מבואס.
יומיים אחרי זה הלכתי לפסיכולוג, לדוקטור הנס ושם הבנתי שאני מאוהב בה. כשהתחיל להיכתב בעיתונים שאדם רמלה נכנס לכלא הרגשתי כל כך אשם, אני לא יודע למה, פשוט אשם. לא קראתי אף כתבה, פחדתי כל כך! אך היום בבוקר גיילה ביקרה בבית והקריאה את הכתבה על אחיה של אור. אני זוכר את מה שנכתב בעל פה.
"לאחר שאדם רמלה ניסה לאנוס את אחותו הצעירה, עצר אותו השוטר האמיץ, אית'ן דיירט שיקבל אות הוקרה מכובד!" חשבתי שכל עולמי קורס."
"אני מבין שלא הייתה גאה בי במיוחד." אמרתי בגיחוך, אך בפנים באמת הצטערתי שאחי לא פירגן לי ואף הצטער על מעשיי. אך הוא לא צחק ורק המשיך בדבריו.
"לאחר מכן גירשתי את גיילה מהבית, היא כעסה ולא הבינה, אך לבסוף הלכה." הוא הפסיק כאן. הבטתי בו, מצפה להמשך. אך הוא כנראה לא הבין את הרמז.
"נו?" ניסיתי להבהיר לו את רצוני.
"מה?" שאל כשלא הבין את רצוני.
"מה קרה אחר כך?" הסברתי.
"כלום." המשיך. "היא הלכה ואני חיכיתי, עד שהגעת ואז כבר לא יכולתי. אמא כל כך הייתה גאה בך על כך שהכנסת את אדם לכלא בעוד אני כל כך כעסתי.
אני מצטער אח גדול." אמר והניח את ראשו על כתפי. ל
"זה בסדר אח קטן." אמרתי, והנחתי את ראשי על שיערותיו הבהירות. "זה בסדר."