שקופה פרק 14

נקודת מבט אור

צעדתי אל המדרכה שנראה היה שנצבעה לא מזמן. זה היה הטיול הראשון שלי באזור. אמא שלי אמרה לי שלנשום אוויר זה הדבר הטוב ביותר בשבילי כרגע, וגם שאני אצא להכיר את המקום. הלכתי והלכתי, היה נדמה שהרחוב הזה פשוט לא נגמר.
פניי היו מושפלות מטה, לא היה לי כוח לבחון את כל הפרטים הקטנים, במילא הכל נראה אותו דבר.
בום!

לפתע נתקלתי במשהו, במישהו. מעדתי לאחור ורגע לפני שראשי פגע במדרכה בחוזקה יד תפסה בידי ומשכה אותי למעלה.
"אני- אני מצטער, כלומר… אוף אני כזה מרושל, רגע… את לא מהאזור, נכון?" זה היה נער, הוא דיבר כל כך מהר. לקח לי רגע להתאושש עד שראיתי את תווי פניו ואת שאר גופו. טוב… הוא הדבר המדהים ביותר שראיתי מימי. בלורית שחורה נחה על ראשו ונעמד כלפי מעל מה שנראה כעבודה של כמה שעות טובות עם הרבה ג'ל. העיניים הכחולות שלו ננעצו בעיניי וידו השרירית עדיין אחזה בידי.
"אני- אני כן- אני מהאזור. כלומר- אני חדשה פה." פיו נפער וחשף טור שיניים ישרות ולבנות.
"לא נכון!" הוא אמר בפליאה וחיוך חמוד נמרח על פניו. "אתם החדשים, אלה שמחליפים את משפחת רלוכברגר לא?" שאל בלהט.
"כן כלומר- אני חושבת, אנחנו גרים שם." אמרתי והצבעתי לאחור, ורק אז הבנתי כמה התרחקתי ושאני מביעה על בית אחר בכלל. מיד הורדתי את ידי והסמקתי במבוכה.
"אני- אני גרה קצת אחרי ו-"
"זה בסדר, הבנתי." הוא קטע אותי ושחרר את אחיזתו ממני, כל כך התאכזבתי.
"אני חיזקאל." אמר והושיט את ידו לעברי. השם הזה כל כך לא התאים לו!
"אתה- אתה…" התחלתי לשאול, אך כנראה הוא ידעמה בפי וענה לי מיד.
"לא, אני לא דתי, בכל מקרה, כולם קוראים לי זאק." אמר והושיט את ידו. הושטתי לעברו את ידי במהירות, על מנת לא לפספס את הרגע. "אני אור." אמרתי במהירות. "אז… אתה מהאזור?" שאלתי, מנסה לפתח שיחה.
"מהאזור? אני יודע את המקום בעל פה. איפה בית הספר, איפה הגנים, הגני משחקים, הפלאפל של מילאנו, אגב אחלה פלאפל!" אמר וקרץ לעברי. גיחכתי בשקט, יש לו חוש הומור מעודן, כמו שאני אוהבת.
"בכל מקרה, אני גר ממש פה, שם." אמר והצביע אל הכיוון שאני הצבעתי אליו קודם.
"בעצם, אנחנו גרים אחד ליד השני!" הוסיף וצחק צחוק נבוך.
"וואו!" לא הצלחתי לבלום את המילה. "כלומר…" התחלתי להסביר את עצמי במבוכה אך זאק קטע אותי.
"קדימה, בואי נעשה סיור באזור, יש כמה אנשים שאני רוצה שתראי." אמר ומשך בידי.
***
נקודת מבט אית'ן

"אז… ספר לנו אית'י." אמרה לי אמא. "איך בדירה, בתחנה?"
ישבנו לארוחת ערב בבית. אבא שלי כרגיל לא נמצא. שיחקתי עם האפונה הירקרקה בצלחת כשמבטי נודד בינה לבין דיימון, שבקושי הוציא מילה מאז שחזרתי.
"אית'ן?" חזרה אמי על שאלתה, אך הפעם דאגה הייתה בדבריה.
"כן- סליחה. היה בסדר עצרנו כמה פושעים הכנסתי לכלא היה בסדר." אמרתי כבדרך אגב.
"אתה שומר על עצמך נכון?" היא שאלה בדאגה אימהית שמתאימה לה.
"אמא…" אמרתי באנחה.
"כן כן, אני יודעת." אמרה כאילו משננת בראשה את המילים. "אתה כבר ילד גדול, אני פשוט דואגת. עם כל הפושעים שיש היום-"
לפני שסיימה את המשפט, דיימון לפתע העיף את צלחתו מהשולחן וירד מהכיסא. הוא רץ אל חדרו נסער וטריקת דלת נשמעה, לא לפני שהצלחת התנפצה.
"מה- מה זה היה?" שאלה אמי בבהלה. היא הניחה את ידה על ליבה והתנשמה בכבדות, כשמבטה נודד בין ערימות האורז והאפונה במטבח למקומו הריק של דיימון.
"תירגעי אמא, אני כבר אבדוק מה קורה שם." אמרתי לא פחות מודאג ועליתי אל חדרו לא לפני שהבאתי לאמי כוס מים קרים.

דפקתי על דלת חדרו של דיימון אך לא היה מענה.
"טוק טוק טוק, דיימון." אמרתי בשעשוע אך לא היה נשמע שזה מצחיק אותו. פתחתי חריץ קטן בדלת. "דיימון?" שאלתי, אך שוב , לא הייתה תשובה.
"דיימון? אתה פ-" התחלתי להגיד אך משפטי נקטע כאשר עיניי לא ראו את דיימון בחדר. הוא ברח.

***
נקודת מבט אור

"את פשוט תמותי עליהם!" אמר זאק בלהט ולא הפסיק לקפוץ מצד לצד. "הם כאלה מגניבים, אבל… תהיי עדינה איתם. במיוחד עם-"
"הי! זאק!"
קטעה את דבריו צעקה שהשתייכה לאישה, אך עם זאת הייתה די נמוכה.
לא הצלחתי לזהות מי צעקה אך יכולתי להבחין בדמות שעמדה בפתח לשער גדול ונופפה עם ידה לעברנו. מעל השער התנשא לגובה של חמישה מטרים שלט עליו נכתב בכתב מרובע ושחור "פארק האילנות".
"הנה הם!" קרא זאק והחל לרוץ לעבר הדמות. רצתי בעקבותיו עד שהגענו לשער. הבחורה שצעקה הייתה גבוהה עם שיער חום ארוך וחלק שנאסף לזנב סוס גבוה. עיניה היו חומות וחדות וקבוצת נמשים נחו על אפה.
"מה קורה?" שאל אותה בלהט ועקב אחר מבטה שהתמקד בי.
"מי זאת?" שאלה בתוקפנות, מתעלמת מקבלת הפנים החמה של זאק.
"זאת-" זאק החל לענות אך קטעתי אותו בהושטת יד.
"אור, אור רמלה. אני גרה פה באזור. נעים להכיר." אמרתי, מופתעת מהביטחון הרב שהפרזתי.
"היי, אור…" אמרה בגועל והפנתה את גבה לעבר הכניסה לפארק.
"בוא." אמרה לזאק ומשכה אותו פנימה. "כולם מחכים."
זאק נמשך על ידיה אל תוך הפארק כשאני בעקבותיהם.