שקופה פרק 13
נקודת מבט אור
"אור! אור!" היד הרחבה שנענעה את כתפי לא הרפתה. "אור!" אמר הקול הנמוך שהיה שייך רק לבן אדם אחד.
"רגע אבא!" הגבתי בתקיפות והפניתי את גבי. הוא שחרר את האחיזה ופתח לי את חגורת הבטיחות.
"הגענו מתוקה." אמר בטון רגוע יותר. "הגענו אל הבית החדש."
התעוררתי מיד וקפצתי אל החניה הצרה בה חנה האוטו בצורה אנכית.
"הנה הוא!" קראה אמי בגאווה ופרסה את ידיה לצדדים. היא עמדה בחזית האוטו והשקיפה על הבית.
בניין בגוד בינוני, לבן עם רעפים אדומים שצבעם קצת דהה ושהשתייך לשכונת בתים שנראו בדיוק אותו הדבר.
"זה לא יפה מתוקה?" שאל אבא והניח את כפות ידיו על כתפיי.
"כן זה… נחמד." עניתי ללא התרגשות למרות שבליבי די הופתעתי.
צעדתי אל דלת הכניסה, חומה וגדולה, וסובבתי את ידית הכסף.
פנים הבית היה נראה, טוב… ריק.
הוא נראה די גדול, שני קירות לבנים וצרים הובילו אותי כמעין שביל למבואה גדולה, שיערתי שהיא תשמש כסלון. משמאל למבואה היה חלון גדול שנסגר עם תריסים אפורים. קצת לפני המבואה היה חלל ריק נוסף ומשמאלו מטבח, מה שזיהיתי לפי הכיריים והתנור שנבנו אחד ליד השני, שני החפצים היחידים כמעט שהיו בקומה הזאת. צעדתי אל הדלת, מימין הקיר שבכניסה היה חדר שירותים קטן עם אסלה לבנה וכיור שלא חובר לדבר.
"יפה אה?" קטעה אמי את הסיור שערכתי לעצמי בקומה. היא הביטה בבית בגאווה.
"איפה נישן?" שאלתי בנימה תוקפנית. חיוכה של אמי נמוג אך מיד חזר לפניה.
"למעלה." אמרה והצביעה על גרם מדרגות שהיה מאחורי הקיר הימני. די הובכתי להודות שלא הבחנתי בו קודם.
מיהרתי אל המדרגות שלוו במעקה שחור ועליתי במהירות אל הקומה העליונה. היו בה שלושה חדרים ושירותים גדולים עם מקלחת וצמוד לקיר שהיה במרכז הקומה וחובר למקלחת, היה שולחן עץ גדול.
"החדר שלך הוא שם מתוקה." קפצתי בבהלה. הסתובבתי, זאת הייתה אמי שכנראה עלתה בעקבותיי לקומה העליונה. היא הצביעה על אחד החדרים, הימני ביותר והגבוה ביותר, הובילו אליו שלוש מדרגות קטנות. עליתי בהן ופתחתי את הדלת.
החדר, כמו כל הבית, היה ריק. הוא היה די קטן אך עם זאת מרווח והאווירה שבו הייתה מיוחדת. היה לו ריח של אירוסים שרק צמחו. היו הרבה כאלה ליד הבית הישן שלי.
"נו? מה את אומרת?" שאלה אמי, היא עוקבת אחרי?
היא נעמדה לידי ובחנה את תווי פניי.
"את לא נראית מרוצה במיוחד…" אמרה באכזבה והניחה את ידה על כתפי.
"עכשיו החדר נראה מוזר אבל-"
"כל הבית." קטעתי אותה באכזריות.
"אבל בקרוב יגיעו הרהיטים, נתלה תמונות, ציורים. זה יהיה פשוט פנטסטי!" התעלמה מדבריי ופרסה את ידיה לצדדים בגאווה. אך מאחר שראתה שאני לא מגיבה נעמדה מולי ורכנה לעברי.
"תראי." החלה לאומר והפעם קולה היה רציני וכבד. "אני יודעת שקשה. לכולנו ובמיוחד לך, אחרי מה שעברת באוטו עם אדם. אבל אין מה לעשות, כולנו באותה הסירה, וכולנו נעזור לכולם כדי להסתגל למצב החדש. ובקרוב אדם יחזור וכולנו-"
"זה בגללי." קטעתי אותה פעם נוספת והתיישבתי על הרצפה כאשר ברכיי מחובקות אל חזי.
"אם לא הייתי יוצאת מהאוטו זה לא היה קורה." הסברתי את דבריי. אמי נאנחה והתיישבה על הרצפה לידי. "תראי, אני יודעת איך זה נראה, שהכל נראה בגללך אבל… זה לא. תדעי שאני יותר מגאה בך על כך שיצאת מהאוטו. אני לא יודעת מה קרה לאדם, וברגע שהשוטרים יחקרו אותו לעומק אז ישר נבדוק מה, אבל במידה והוא היה פוגע בך הייתי אוכלת את עצמי מבפנים ואני יודעת שגם הוא. אני כל כך שמחה שאנחנו נמצאים כאן, קרוב לבית הכלא, מאשר ליד בית חולים." היא סיימה את דבריה והביטה בי עם מבט אמהי דואג, אני כל כך אוהבת את המבט הזה. לא יכולתי יותר ופשוט הפלתי את פניי על ברכיה ובכיתי. "תודה אמא."אמרתי בין דמעה לדמעה.
"תוציאי את זה חמודה." היא אמרה וליטפה את שיערי הגלי. "פשוט תוציאי."
***
נקודת מבט אית'ן
הנחתי את כובע המשטרה על השידה שבכניסת הבית, הכובע הזה מצא את מקומו על ראשי מהבוקר של יום קודם ולכן ראשי היה רטוב מזעה קרה.
היומיים האחרונים היו מתישים, לרדוף אחרי אדם הזה. מאז היסודי הוא רודף אותי.
"אית'י!" נשמעה צעקה. גיחכתי לשמע הקול הצרוד והדק שלא שמעתי זה שבועות, מאז עברתי לדירה החדשה יוצא לי לראות את המשפחה לעיתים רחוקות.
"אמוש!" קראתי ופרסתי את ידיי לצדדים. היא עמדה מולי, במלוא לבושה האמהי והמרוקאי יש לאומר. על גופה כותונת לבנה עם פרחים קטנים ומטפחת ראש עוטפת את שיערה המאפיר. כל קמטיה נפרסו על פניה ואלו הבליטו את עיניה החומות ירקרקות. בידיה סיר ומגבת, מראה שהתרגלתי לראות בכל פעם שחזרתי הביתה.
התקרבתי אליה ורכנתי לעבר גופה הנמוך. התחבקנו דקות שלמות בהנאה.
"אל תבכי אמאל'ה!" אמרתי כשראיתי את הדמעות שעמדו על סף עיניה.
"הוא- הוא כל כך התגעגע אליך." אמרה לאחר שהתנתקנו והצביעה על גרם המדרגות הקצר. הנהנתי לחיוב, גם אני התגעגעתי אליו. עליתי במדרגות וצעדתי במסדרון שקיבל את פניי. צעדתי אל החדר הרחוק ביותר. ונכנסתי אל החדר שדלתו הייתה סגורה.
הוא היה שם,ישוב על מיטתו, הנער הבלונדיני עם העיניים הכחולות, הנער היפה ביותר שראיתי מימיי. התקרבתי אליו בלי שהבחין בי.
"היי." אמרתי והוא קפץ ממקומו בבהלה. כשהבחין בי, הוריד את האוזניות שהיו אל אוזניו (דבר שתהיו בטוחים שלא ראיתי קודם) וקם מהמיטה. הוא נעמד מולי ובחן אותי, כאשר ניצוץ של שמחה בעיניו.
"לא מגיע לי חיבוק מאחי הקטן?" שאלתי והוא הנהן במבוכה. הוא התקרב לעברי וכרך את ידיו סביבי.
"כמה התגעגעתי אליך אח קטן." אמרתי לו בכינוי שלמד לשנוא. "ואתה דיימון?"
תגובות (1)
רגע. זאת אני או שהאמא מאמינה שהבן שלה תקף מינית את אחותו? זו הייתה הכוונה או לא? אם זו הייתה הכוונה למה אור לא תוקפת? ואם זו לא הייתה הכוונה תשני את דברי האם, יש להם שני משמעויות והרוב ילכו על המשמעות שאני הערתי עליה.
ועוד דבר, לסוף הזה ממש לא ציפיתי! הפתעת אותי מאוד.