שקופה- פרק 1
נקודת מבט אור
רונצ'ו קפץ מצד לצד. הוא כשכש בזנבו בלהט וליקק את אצבע יד ימין שלי. צחקתי בתגובה וזה גרם לו להמשיך.
"רו-נצ'ו!" צעקתי עליו כאשר שעשוע בקולי. הוא עזב את האצבע ועבר להיאבק בעכבר צעצוע כמו חתול קטן ורך.
קמתי מהרצפה הקרה של חדרי ופסעתי לעבר ארון הבגדים. פשטתי מגופי את פיג'מת האוברול הורדרדה שלבשתי במשך הלילה ולבשתי חולצת בטן ירוקה ורופפת שהגיע עד מעל הפופיק וג'ינס אפור בהיר. פיזרתי קצת סומק על לחיי ומרחתי שכבת ליפסטיק ורדרד שצבעו תאם לפיג'מת האוברול. הברשתי את שערי החום והגלי וחבשתי כובע צמר צבעוני עם פונפון עבר בקצהו. הבטתי במראה לפני שיצאתי לשגרה משעממת וכואבת.
נשמתי עמוק ויצאתי מהחדר. ריח פנקייק מתוק התפשט ברחבי הבית. ירדתי אל הקומה התחתונה, היישר אל המטבח שם אמא שלי כבר הכינה את הפנקייק הרביעי בערימה.
"בוקר טוב אמא." אמרתי וחטפתי פנקייק לתוך צלחת לבנה ומבריקה.
"בוקר, את נראית מעולה חמודה." היא אמרה ונשקה על מצחי. חייכתי לעברה ונגסתי בפנקייק. הוא היה רך וטעים כתמיד. לאחר שסיימתי לאכול, פסעתי לעבר הדלת. רגע לפני שיצאתי חטפתי את מעיל הבד העבה שהוריי קנו לי ליום ההולדת לפני כשבועיים, מהמתלה השחור ותליתי אותו על כתפי. "להתראות!" קראתי לתוך הבית וטרקתי את הדלת בחוזקה.
***
נכנסתי בצעדים איטיים אל המבנה הבהיר. מבואת הכניסה מלאת הלוקרים הכחולים והגדולים קיבלה את פניי. עשרות ילדים התרוצצו מצד לצד. פילסתי את דרכי לאחד המסדרונות שיצאו מן המבואה ולבסוף הגעתי לכיתה שלי, יב' שלוש. התיישבתי בכיסא שלי, בקצה הכיתה, והוצאתי מחברת סגולה מתיק הג'ינס שלי. הנחתי את המחברת על השולחן ולאחר מכן הוצאתי עיפרון עופרת מחודד. העברתי את חוד העיפרון על גבי אחד מדפי המחברת, ולאחר מכן עוד קו ועוד אחד. ככה עשיתי עד שנוצרה ילדה עם שיער מתולתל על הדף, שיער מתולתל וגומות מתוקות בעת שחייכה. כן, אני אוהבת לצייר, ואפשר להגיד שאני אפילו די טובה בזה. ככה שופטי תחרות הציור באמריקה אמרו לי בעת ההכרזה על כך שניצחתי במקום הראשון.
לאחר שציירתי כלב קטן ליד הילדה, קול טריקת דלת נשמע. הרמתי את ראשי בבהלה והבטתי בדלת הכיתה. נער גבוה, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות כמו הים נכנס לכיתה כאשר תיק שחור תלוי על כתפו הימנית. דיימון. ניסיתי להתעלם מהרעש שעשה כאשר נעליו נקשו ברצפת הכיתה בדרכו למקומו, אך לשווא. סגרתי את המחברת והכנסתי אותה לתיק באנחת ייאוש.
מבטי עקב אחרי דיימון. הוא הביט בחלל הכיתה ושרק. נהניתי ממנגינת השריקה וכאשר הפסיק דממה שררה בכיתה.
"היי." הוא אמר. חיפשתי בעיניי נער או נערה שאליו דיבר דיימון, אך רק שנינו היינו בכיתה. הבטתי בו והופתעתי לגלות שמבטו הופנה אליי. "היי, מה קורה?" הוא שאל בשנית. הבטתי בו חסרת מילים, יכול להיות שהוא מדבר… אליי?
"בלעת את הלשון?" הוא שעל משועשע. הרגשתי את לחיי מאדימות ואת ליבי שורף בתוכי, אין שום ספק שהוא מדבר אליי.
"אני, אני-"
הצלצול קטע את המשפט העקום שיצא מפי. הבטתי בדיימון. הוא הביט בי במבט מזלזל ויצא מהכיתה. אני לא מאמינה שזה קורה לי.
יכול להיות שקלקלתי הכל?
תגובות (4)
בקטעים כאלה אין לי מה להגיד אבל הפעם יש לי מה להגיד:
זה היה מציאותי ביותר. מה שהופך את זה למקורי
באמת שזה לא ייתכן שפתאום נער מקובל יהיה חביב כשעד עכשיו הוא לא שם לב… תמשיכי כך
תודה רבה, אני כל כך שמחה לשמוע ואני מודה לך מקרב לב שישר באת בכוונה לעזור♥:)
ברוכה הבאה לאתר.
נדיר מאוד שאין לי הערות על העברית או הפיסוק, כך שההתחלה מאוד מוצלחת.
כפי שזה נראה כרגע, מדובר בעוד סיפור רומנטי. לא הסגנון שלי. אם זה יימשך גם בפרק הבא, אפרוש. (זו לא הבטחה, זה איום. ני הי הי).
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
סיפור יפה, גם אני חדשה באתר אז השמח עם תיקראי את הסיפור שלי גם