שערי מוות פרק 1

"אלכס" שיין אמר בקול רך.
"שיין , בבקשה- תעזוב אותי!" אמרתי בעניים נפוחות ודומעות.
"את יכולה לשתף אותי- "… "לא, שיין – זה היה מראה נורא, אני לא יכולה לספר, ולהעלות במוחי שוב את המראה שראיתי אותך אתמול.. אני מצטערת .." קטעתי אותו.
חיבקתי את שתי רגלי , והתיישבתי בקצה המיטה, שיין לקח את הפוך שהיה מקופל על מיטתי וכיסה אותי,
"את יודעת שאם יש משהו שאת יכולה לסמוך עליו.. זה אני, אני אקריב הכול בשבילך, ומכון לשמוע אותך תמיד…" הוא אמר לי.
"אני יודעת.." אמרתי בקול שבור.
שיין כיווץ את שפתיו.
"אני אתן לך, להיות לבד, עם המחשבות שלך…" הוא נאנח.
הוא התקדם לעברי וחיבק אותי חיבוק אוהב ומחמם.
"תודה , על הכול.." לחשתי לו.
הוא יצא מחדרי וסגר אחריו את הדלת.
…
ברגע ששיין יצא מחדרי, הנחתי את ראשי על הכר, ושקעתי במחשבות –
הדבר הזה לא הניח לראשי רגע של מנוחה.
הוא רדף אותי, ובקושי עבר יום.
אשלי נעלמה, בתוך מערבולת מוזרה, שיין ניהיה שונה.
אבל,
למה לי לא קרה כלום?!
זה כאילו אני מוגנת מזה…
גופי נשאר שלם, ושום דבר לא פגע בי.
אני יודעת שאני צריכה לשמוח, שלא אירע לי דבר, אבל עצם החשיבה על זה.. גרמה לי בחילות.
החשיבה, על כול מה שקרה לי –
גרמה לי להרדם.
…
הייתי בתוך חדר, חדר בתוך מנהרה. החדר היה מצופה כולו בקריסטלים, ונהר של מים זורחים זרם במעגל במרכז החדר.
הרגשתי שאיני מצליחה לשלוט ברצוניי, וגופי לקח פיקוד.
הוא החל ללכת לעבר המים הזורחים, הם היו כחולים, רגועים..
עמוק בפנים, נשמתי זעקה שלא אזוז..
אבל הגוף לא הקשיב.
התכופפתי לעבר המעגל, והושטתי את ידי אל-תוך המים.
המים החלו לעלות על זרועי, ולדגדג.
שמחתי מוקדם מידי- זה התחיל לצרוב בבשרי. למרות שזה לא היה דבר חם…