שנת חורף

פרק ראשון// ימי חורף

*ניב*
הפעם הראשונה שהכרתי את אדם היתה בשנה שעברה. לא הכרתי הכרתי הוא פשוט הצטרף לכיתה שלנו. זה היה מאוד מוזר. לא רגיל שילד חדש מצטרף באמצע השנה בתקופה שיש את כל המבחנים ולא מכירים אף אחד.
הוא נכנס לכיתה עם התלתלים השטניים שלו והמעיל בצבע חרדל והיה ברור שהוא לא מפה. זה היה אפילו דיי מצחיק לראות אותו עומד בכיתה המתקלפת שלנו, נבוך, לא יודע מה לעשות עם עצמו. אבל בכל זאת היה בו משהו לא בסדר. כמו שריטה או צלקת בעיניים שלו.
ענת, המורה שאלה אותו שאלות מטומטמות (שלא הפכו את המצב לפחות מביך) כמו "ספר לנו מאיפה הגעת?", "אולי תספר לנו על קנדה?" "למה התגעגעת בישראל?" "חברים למישהו יש שאלות?"
על הכל הוא ענה בקצרה ובביישנות והיה נראה שכל מה שבא לו לעשות כרגע זה להיקבר באדמה.
לבסוף ענת שחררה אותו והוא מיהר להתכווץ בתוך הכיסא, ועד סוף היום נבלע לגמרי בתוך כל הרעש ואף אחד לא זכר שיש מישהו חדש.

שבועיים לפני כן

*אדם*
אין כמו להתעורר בבוקר ולראות בחלון את הכל מכוסה בלובן יפהפה ומסתיר את הכיעור. למען האמת ימים מושלגים הם האהובים עלי ואחת הסיבות שאני אוהב את קנדה כל כך; כל הכיעור נבלע בתוך כל הלבן הקסום ולרגע אפשר להרגיש יותר טוב. זה דיי אירוני להרגיש טוב בידיעה שהכיעור הוא מתחת להכל אבל לי זה לא משנה. הרי בכל דבר בעולם הזה יש כיעור מתחת, לא משנה עד כמה הוא מכוסה טוב, אז עדיף כבר להרגיש טוב.
אבא כמובן כבר היה בעבודה ואמא שתתה קפה עם יותר מדי חלב בסלון. היא קראה ספר כשנכנסתי לסלון.
"היי בובי בוקר טוב" "היי". ליסה אחותי הקטנה בדיוק נכנסה וצרחה עלי עם הקול הצפצפני המעצבן שלה "נו אדםם!! אנחנו מאחרים" אמא דיברה בלי להעיף את המבט מהספר "זה בסדר מותק. יורד שלג"
ליסה פתחה בהרצאה הרגילה "זה לא משנה!! המורה שלי עדיין רושמת איחורים ואיימו על מי ש.." ואני הפסקתי להקשיב. (שנה ראשונה ביסודי, היא לא מבינה שהכל שטויות.
חזרתי לחדר והתלבשתי, שמתי על עצמי ארבע שכבות חולצה קצרה, דקה ארוכה סוודר וסווטשרט כי אני שונא ללבוש מעיל. זה פשוט מסורבל מאוד. (אתם בטח צוחקים כי ארבע שכבות לדעתכם זה הרבה יותר מסורבל אבל אתם טועים) לקחתי את הכובע גרב השחור שלי ויצאתי.
ליסה חיכתה במטבח ואכלה קורנפלקס. "את באה?". עזרתי לה ללבוש את המעיל הוורוד המסורבל מאוד שלה ויצאנו מהבית.
וואו. רוח רעננה וקרה היכתה בי. החזקתי את ידה של ליסה והלכנו ביחד על לתחנת האוטובוס. כשהגיע התור שלה לרדת אמרת לה "ביי פצפונת" והיא עשתה עצמה כועסת כי היא שונאת שקוראים לה קטנה.
המשכתי לבית ספר. דייב חיכה לי על מדרגות הבניין. "מה קורה יא מטורלל" לדייב יש סלנג מאוד מוזר והוא שחור מדרום העיר. התחברתי אליו לפני שלוש שנים שעברנו בגלל שהסלנג שלו הצחיק אותי, אבל גיליתי שהוא מגניב ברמות. הוא מנגן בתופים ורוצה להיות די ג'יי ויש לו טעם מצוין במוזיקה. אז קול.
נכנסנו לבניין וכל ההשפעה הטובה של השלג נעלמה. היום התחיל עם שעתיים של מבחן ולא הייתי בטוח אפילו באיזה מקצוע.
(בהמשך גיליתי שזה מתמטיקה). התחלתי לפתור את הטופס והלך אפילו דיי בסדר כשהמזכירה של הבית ספר נכנסה לכיתה ואמרה לי לצאת עם התיק. הייתה לי הרגשה רעה.. הדופק שלי התחיל לעלות. אולי עשיתי משהו? אבל מה כבר עשיתי? לא לא… לא עשיתי כלום אני בטוח.. או שלא?
היא הובילה אותי למשרד שלה ובדרך אמרה לי את זה. לא הצלחתי לזוז. היא שאלה "אתה מבין אדם, היתה תאונה בעבודה של אביך, אמא שלך באה לקחת אותך"
רצתי לכניסה של הבניין והדופק הלם באוזניים. ראיתי בדיוק את אמא יוצאת מהרכב.
יצאתי אליה והיא חיבקה אותי חזק וחזרה ומלמלה יהיה בסדר, יהיה בסדר..
התחלנו לנסוע וראיתי שהיא לא נוסעת לכיוון של הבית ספר של ליסה.
"מה לא לוקחים את ליסה??" "לא, בוא נראה מה המצב של אבא, המשאית שלו החליקה על הקרח אמרו לי שיש רק פצועים" ואני רק חשבתי על זה שיש אופציה של הרוגים.
הגענו לבית חולים. בלאגן. דם. מוות.
פצועים עדיין הובלו מהאמבולנס לתוך הבית חולים. ניסיתי לחפש בעיניי את אבא אבל אמא מיהרה לתוך הבניין.
נכנסתי אחריה וחיכיתי כשהיא דיברה עם פקידה בדלפק. שמעתי את אמא אומרת "..מה?! מה זה לא יכול להיות, תבדקי שוב זה לא יכול לקרות אמרו לי שיש רק פצועים.."
הפקידה ניסתה לדבר עם אמא שלי אבל היא כבר התפרקה על הרצפה בבכי. רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק. הכרחתי את עצמי לא לחשוב כלום עד שאני אשמע את זה באוזניים שלי. אמא דיברה ביבבות "אדם… אבא.. אבא הוא.. הוא נהרג…" והראש שלי התרוקן והרגשתי כמו רוח רפאים בתוך בובה של ילד. שחור.