שנת האושר – פרק ג’: בדרך אל האושר עוצרים בפרברים.

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

שעתיים וחצי אחרי, כן המצב די מחורבן לכן לא ברור איך מישהו מעלה על דעתו שנהייה מאושרים כשאנחנו מבזבזים את חיינו על הכביש, הגעתי אל שירלי, אחותי.
החניתי את הרכב בשביל הגישה לביתה וצעדתי לאיטי, נתקל מדי פעם באיזו בימבה או אופניים הפוכים, בכל זאת שישה ילדים.
מהצד שלי זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית לגדל ילד אחד, שלא לדבר על שלושה או במקרה שלה שישה. ואת כל זה היא עושה תוך כדי ניהול קריירה מפוארת כרופאת שיניים אורטודנטית. כמה מערכות שיניים היא כבר הצליחה ליישר ולהאיר את עיני מטופליה משמחה. בעיניי היא שיא השלמות. עם כל הפגמים הקטנים שלה. צליעה קטנה, אסטמה ונישואין לאוהד מכבי תל אביב (סתם לא באמת אכפת לי איזה קבוצה הוא אוהד – הרעיון בכללותו שיש קבוצה של אנשים שרצים אחרי כדור, לובשים בדיוק את אותם בגדים ואלפי אנשים סוגדים להם לא ברורה לי. אבל זה רק אני).
אני מעריץ אותה כי החיים לא תמיד האירו לה פנים. היא נאלצה להילחם על הזכות להתקיים בעולם ובשדים שלה ויצאה מנצחת. כשהייתה נערה התמודדה עם הפרעת אכילה במשך כמה שנים והיה נדמה לי בנקודת זמן מסוימת שהמחלה תגבר עליה ולא תשאיר ממנה דבר. אבל תעצומות הנפש שלה גרמו לה לנצח את המלחמה שלה. לראות אותה בחיק משפחתה, כמו שתמיד חלמה גורם לי להיות מאושר….אההה. הנה זה כבר עובד עליי.
"הגעתי" הכרזתי על עצמי בפתח הבית.
"הנה אחי החתיך" היא חיבקה אותי חיבוק אימהי.
"והנה אחותי המוכשרת" חיבקתי חזרה ונשקתי על לחיה.
"לכבוד מה זכינו לביקור מלכותי מדוד יונתן?" היא שאלה.
"סתם, רציתי לדבר אתך. יש איזה איסור?" התגוננתי.
"ממש לא. למזלך אני בבית היום. אם היית בוחר לבקר אותי מחר בלי להודיע מראש היית פוגש את מרים, המטפלת הפיליפינית שלנו" היא חייכה אליי.
"אז מזל שהגעתי היום" חייכתי ומיד המשכתי להסביר את מטרת ביקורי " ראית את הפרסומת החדשה?".
"אני לא רואה טלוויזיה" היא פסקה נחרצות.
"גם אני לא. אני מתכוון לשלטי חוצות בדרך לעבודה או לכל מקום שאת מגיעה אליו באוויר בים או ביבשה. אי אפשר לפספס אותה".
"אתה מתכוון לשלטים הצבעוניים שמילאו את כל השדרה המרכזית של העיר. משהו על להיות מאושרים נכון?" היא קלעה בול.
"כן".
"ראיתי, אבל אני לא כל כך מבינה את העניין. או שאתה מאושר או שאתה לא. ולמה המדינה מתערבת בדבר כל כך אישי".
"זה בדיוק העניין" גירדתי את ראשי " אני לא כל כך מבין איך מישהו חיצוני, שלא לדבר על מדינה שלמה – אמנם קטנה, אבל בכל זאת מדינה, יכולה, סוג של להכריח אותי, להיות מאושר".
"אני לא חושבת שזו המטרה" היא ניסתה למתן את התגובה שלי "אולי עם כל מה שקורה במדינה בשנתיים האחרונות, רגע לפני הבחירות, הממשלה מנסה לפתות אותנו להצביע להם או משהו כזה".
"זה נשמע הגיוני, אם היה מדובר בכל ראש מדינה אחר. אבל מראש הממשלה שלנו שכבר ביצע כמה דברים מוזרים כמו: להכריז על יום רגל קרושה ולהכריח את כולם להצטלם אוכלים אותה, או יום חבק שכן שאתה לא אוהב שהרס לי את היחסים עם השכנה שתמיד סיפקה ביצים וסוכר כשהיה חסר, אני לא בטוח שהמטרה היא רק קמפיין מקדים לבחירות".
"אז במה אתה חושב שמדובר?" שירלי הביטה בי בריכוז.
"אני מאמין שהוא מתכוון לגרום לכולנו להיות מאושרים. באמת. אני רק לא כל כך מבין איך הוא מתכוון לעשות זאת. הדרך היחידה שעולה לי בראש היא או כימיה או כימיה/ביולוגיה".
" סימום או מסיבת סקס המונית…יונתן זה גדול איפה נרשמים?" היא גיחכה "זה באמת נראה לך הגיוני?".
" אוקי מכיוון שאת כזאת חכמה ויודעת הכול, מה גורם לאנשים להיות מאושרים"?" שאלתי וחיכיתי לתשובה כאילו חיי תלויים בה.
"לא יודעת, משפחה, קריירה מצליחה, אהבה, סקס, כסף, כוח, להתנדב, חוויות מרגשות, ריגושים מוטרפים" היא מנתה אפשרויות רבות לאושר.
תוך כדי דיבורה השוטף, התגבשה אצלי התובנה שאולי, אבקש מדיוויד, השותף שלי, לנהל את העניינים במקומי, בזמן שאצא לחקור מה גורם לאנשים להיות מאושרים.
החלטתי ביני לבין עצמי לבחון במשך שנה מה גורם לאנשים להיות מאושרים באמת. מה יגרום לי להיות מאושר. האם זה משהו שיכול להימשך לאורך זמן או שצריך לתדלק אותו מחדש אחת ל.. והאם יש אנשים שנועדו להיות מאושרים בזמן שאחרים לא.
ההחלטה גמלה בליבי וידעתי שהתחקיר שלי עשוי להוביל אותי למקומות שאולי אתקשה להתמודד אתם, אבל לפני שאני נכנע לכימיה חיצונית רציתי לבחון את סגולות הכימיה הפנימית…