שנת בצורת פרק 4 – בגידה

הרחובות היו דלילים מתנועה החנויות סגורות ודוממות ועלטה עטפה אותן. כאילו רצתה להשתלט עליהן ולשדוד את תכולתן. פנס רחוב קרטע פעמים לפני שנכבה כליל ועננים רכים צבועים בוורוד שוטטו בנחת בשמיי הלילה הכהים. דמות התהלכה בכול הדממה הזאת על מדרכה נטושה ומכוסה עלים לחים מהטל ומלוכלכים בבוץ. פנתה לסמטה אפלולית ונעלמה שם. ידעתי שעלי לבצע את המשימה ובזאת לקבל את הקידום רשמית כדת וכדין. אני עדיין לא ראיתי את פניו של החוטא עקבתי אחריו בזהירות ומיומנות שלא הפגנתי מעולם קודם לכן. עלי לצלוח את המשימה הזאת ללא רבב. שיננתי בראשי שוב-ושוב את הפעולות שעליה לבצע.
המנהלת ג'וזפין וצוות האחוזה בוחרים את הטובות ביותר למשימות אפופות סכנה מעין זו. לעולם לא קרה שעל חניכה הוטלה משימה שלא מתאימה לאופייה. מה שיצר מצב מושלם ללא שגיאות בדרך למטרה העילאית המשותפת לכולן. פעם אחת קרתה שגיאה מקום האחוזה. אני לא מודעת לכול הפרטים שלחו את הנערה הלא נכונה למשימה מורכבת. הנערה הייתה קשוחה ואלימה מידי ולבסוף התגלתה כשפחת השטן והוצאה להורג. אנחנו לא מענים את החוטאים רק מסלקים אותם, למען לא יזיקו לאנושות ולדורות הבאים. הם יענשו בתחתיות שאול על ידי השטן עצמו ושדיו הנוראים. הנערה לא זכרה את זה בלהט הרגע והרגה את החוטא באכזריות כמלוא הנימה. האחוזה לא מלמדת רבות על אותה שגיאה ורק החוגים הגבוהים ביותר יודעים אודותיה. האחוזה לא ששה לספר על שגיאותיה, ומכיוון שהרכילות אסורה בכותלי האחוזה הדבר נשמר בסוד.
עמדתי סנטימטר מאחורי החוטא, צפיתי בגבו עולה ויורד בהתנשפויות כמה רגעים. לפני שהתעשתי וכיוונתי את קנה האקדח לעורפו.
"תסתובב," הוריתי לחוטא בקשיחות בקול נורא ומעט מפלצתי המעיד על סמכותי ושידי על העליונה. החוטא עשה כפי שהוריתי, בהיתי בפניו כמה רגעים מופתעת. הבעת פניו לא הייתה מפוחדת ומבוהלת כשאר החוטאים שהענשתי. פניו היו מסיכה קפואה וחתומה, שריר לא נע בפניו וסממן של פחד לא נראה בהן. פניו היו כמו אלה שבתיק האישי שלו ידעתי. שזה האיש הנכון. עניו היו בצבע חום כעץ מהגוני, היתה לו רעמת שיער שופעת תלתלים בלונדינים שנפלו על פניו וזיפים בלונדינים עיטרו את לחייו.
"מה שמך?" שאלתי באותו טון סמכותי ומפלצתי.
"שמי לא יוודע לך." החוטא השיב בנחת ובשלווה כאילו אקדח לא מכוון לעורפו.
"מה שמך?" שאלתי שוב והפעם קולי דעך מעט מעוצמתו. הוא לא ענה, דממה השתררה ביננו כמה רגעים. הבטנו זה בזה במבטים חודרנים ועוצמתיים. החוטא חייך חיוך אפל שזרק אותי למציאות באחת. אני במשימה בסמטה אפלולית לא בחוף שטוף שמש והוא לא גבר נאמן מהשורה. תחדלי להשטתות גערתי בעצמי. מיקדת את כול מוחי במשימה הזאת והנחתי לליבי לשבות. עורו נמחץ תחת קנה האקדח ונפצע מעט, ממילא הוא עתיד לא להרגיש דבר ולסבול יסורים גדולים מזה. שחררתי את הנצרה ויריתי. החוטא צנח על הארץ בקול חבטה רכה. הנוהל הוא לירות שוב ירייה סופית, כדי לוודא שליבו של החוטא נעצר כליל. התעלמתי מהחוק הזה ובגדתי באחוזה בפעם הראשונה בחיי. ידעתי שהחוטא עדיין נושם חשתי בהבל פיו על מגפיי הגומי שלי. אבל החלטתי להותיר אותו בחיים; הוא עלול לדמם למוות מפצעיו או להינצל. הסיכוי להינצל באזור הזה שאף לאפס אף נפש בעלת שכל ישר לא משוטטת כאן אחרי העוצר, אפילו בעלי החיים נמנעים מהאזור הזה בלילות.
סבתי על עקביי בכוונה להימלט מהמקום ולשוב לחדרי השומם, למיטה הקרה והלא מזמינה באחוזה שליוותה אותי מילדותי. אבל נמלחתי בדעתי וטופפתי בחזרה לסמטה שם הייתה מוטלת גופתו. אני לא יודעת אם זאת הייתה רוח שטות שחדרה אלי ומנעה ממני מלכתחילה להרוג את החוטא, או הבעת פניו ועוז רוחו הנדיר בדורינו. התישבתי על הארץ נזהרת לא להכתים את בגדיי בעפר ורכנתי אל החוטא.
"ולדימיר פוטיומקין," אמרתי ברוך ומעט סרקזם נשזר בקולי "אתה חייב לי על זה." חייכתי על עורו.
קמתי על רגלי והתמתחתי בעצלות צועדת את דרכי בחזרה לאחוזה, כשריגוש מנוכר מתפתל בבטני. נתקפתי דחפים עזים לעשות משהו מנוגד לכול החוקים. נהנתי מהבגידה הזעירה הזאת ונכספתי למשהו משמעותי וגדול יותר.