שנת בצורת פרק 3 – מוות – מוקדש לאאוריקה ו-Risk

לפי הנוהל באחוזה מנהלים שלושה משפטים לפני שקובעים את הגזר דין הסופי. שני משפטים כבר נערכו במהלך השבוע עוד משפט אחרון והאנה תמות. אני יכולה להציל אותה, אני יכולה לשקר, למרוד, ולבגוד בכול מה שהאמנתי כדי להציל את חברתי הטובה. לא אצליח בקלות אבל שום דבר בחיים לא בא בקלות צריך להזיע קשה, כדי לקבל את מבוקשך. כי המזל הטוב אינו אלא הונאה ואין להסתמך עליו. כל יום שחלפתי ליד הצינוק הידוע לשמצה כמקום הנורא ביותר באחוזה. נתקפתי דחף עז לעשות את כול זה ולהציל את אנה. ריסנתי את הדחף בידיעה שהיא בת השטן ובהמשך חייה היא תזרע רק הרס. זה לטובתה ולטובת האנושות.

כיסוי הבד השחור הוסר מראשה חושף את פניה המעופשים. ענייה מעוטרות בעיגולים שחורים ולחייה שקועות, שפתיה מלמלו ללא הרף תפילה אחרונה. היא לבשה טוניקה חומה מבד גס בלבד. הבטתי בה שבורה ומרוסקת, ראשה מושפל. שיערה הבלונדיני שתמיד היה אסוף לזנב סוס הדוק, עכשיו היה פרוע ומלא קשרים. חניכה בוגרת שהורשתה להשתתף בטקס הניחה מול אנה חבית מלאה במים וקרח.
"העלמה אנה נלסון מואשמת בעבודת השטן." המנהלת ג'וזפין התהלכה מאחורי אנה בראש
מורם, אפה זקור למעלה בגאווה.
"העלמה ריטה האוורד האם תוכלי להוכיח את הדברים." המנהלת ג'וזפין סימנה לי להתקרב.
"כן גברתי." ניגשתי לעמדת העדות. האולם היה מעוצב בפשטות כעשרות כסאות ניצבו בצד אחד של האולם לקהל החניכות, שתי עמדות
מולם וגרדום מוכן לתלייה.
"האם היית עדה להפגנת אלימות מצדה של
הנאשמת." ג'וזפין שאלה בטון ענייני.
"כן גברתי." עצמתי את עניי ונשמתי עמוק. זה הדבר הנכון לעשות, מוות לבוגדת הזאת. אסור לי להרגיש אשמה או חרטה. היא בחרה בגורל הזה, והיא זאת שתישא בתוצאות לכך. אבל למרות כול מה שאמרתי לעצמי, האשמה והחרטה איכלו אותי מבפנים. הרגשתי כאב עז בחזי וזה לא היה כאב שאפשר לרפאות בקלות.
גרוני דאב מרוב שהתאמצתי לבלוע את הדמעות המאיימות להתפרץ כל רגע.
"האם היית עדה להתפרצות הרגשות אנוכיים מצדה של הנאשמת." ג'וזפין המשיכה בתשאול שלה.
"כן גברתי." התאפקתי לא לצחוק במרירות. עלי לענות על כול שאלה בקצרה. היו חוקים בנוגע לזה מחשש שהעדה תחשוף מידע העלול לזכות את הנאשמת מכל אשמה.
"חדלי לחשוב שטויות שכאלו!" גערתי בעצמי ג'וזפין רוצה אך ורק בטובתינו.
"העלמה אנה נלסון מה יש לך לומר להגנתך." ג'וזפין נעמדה מאחורי אנה.
"אני חפה מכל אשמה." היא אמרה בקול צרוד ומיוסר.
"את אומרת בעצם שהעלמה ריטה האוורד משקרת?" ג'וזפין אמרה בחדות ובנוקשות
"זה לא מה-" אנה החווירה. הבטתי בפניה של ג'וזפין הכרתי את ההבעה הזאת היטב. עניה השחורות והצרות הצטמצמו בחשדנות, וחיוך שטני ריחף על שפתיה. היא סימנה בידה לעבר החניכה הבוגרת וזו ניגשה אל אנה תופסת בשערותיה ודוחפת את ראשה אל תוך החבית. ראיתי רק את שיערה צף במים בעוד היא נחנקת ומשתנקת, הבחנתי בכתפייה מפרכסות בהתנגדות בנסיון להיחלץ מזרועותיה של החניכה. עצמתי את עניי בחוזקה משתוקקת שכל זה היגמר. ג'וזפין סימנה בידה שוב והחניכה הוציאה את ראשה של אנה. שיערה, צווארה, וסנטרה נטפו מים, שברי קרח דקים החליקו על שיערה ומתחת לטוניקה שלבשה, היא רעדה ושיניה נקשו ללא הרף. שמעתי את פעימות לבי תחת עורי פועמות בחוזקה, פרפרים פירפרו בבטני, צמרומרת חלפה בגווי.
אנה הובלה אל הגרדום אזיקיי הברזל בידייה וברגליה קרקשו ברעש. החניכה הבוגרת דחפה את ראשה של אנה שוב רק הפעם לא לחבית המלאה מים, אל לולאת החבל בגרדום.
פניה התאדמו, ענייה יצאו מחורים ונשטפו בדם, סילונים של דם זלגו מפיה, צווארה התנפח וחבורות הופיעו עליו. גופה השתולל ופירכס, רגליה בועטות באוויר. מוחי צעק עלי להסיט את מבטי, אך עניי לא משו מגופה עד שדממה. גופתה נתלה על לולאת החנק ברפיון, רגליה מתנדנדות באוויר. הבטתי בה, לא מסוגלת להסיט את
מבטי. עניי יבשות מדמעות אך לבי כבד מנשא.

עניי נפקחו בחטף, ידיי קפוצות לאגרופים. נעצתי את ציפרניי עמוק בכף ידי כדי לוודא שאני כבר לא חולמת. ידיי שרפו פתחתי את ידיי לאט חושפת סהרים בצבע ארגמני. שיחררתי את הנשימה האצורה בתוכי, לא הבחנתי בכלל שאצרתי אותה. החדר היה שקט מידי אפילו יחסית לשעה מאוחרת כזו. הבטתי לכיוון מיטתה של אנה בבהלה ומיד נאנחתי בעצב. היא כבר לא איתי. ענייה התחילו להתלחלח בלי שום הודעה מוקדמת. הושטתי אגודלי לעניי ומחיתי דמעה יחידה. נזכרתי בגלולות שמרגרט נתנה לי, הן נמצאו במקומן שתיתי גלולה עם כוס מים. שקעתי מיד בשינה נטולת חלומות.