שנת בצורת פרק 1 – נבחרת

ידי רעדה על ההדק, האקדח האחוז בידי, כמעט והחליק מידיי המזיעות ללא שליטה. ידעתי שעליי ללחוץ על ההדק, ידעתי שאני עושה את זה למען מטרה נעלה ונשגבת. אני עושה את למען עולם טוב יותר. האדם שלפניה רעד מפחד, הוא קרס על ברכיו והתחנן לרחמים. פניו מלוכלכים בעפר, דמעותיו יוצרות שבילים על לחייו. לחצתי על ההדק, הכדור פילח את האוויר ישר אל ליבו של הפושע. הוא קרס אל האדמה המבוקעת והצמאה לגשם. היינו בשנת בצורת קשה, מים ומצרכים בסיסים אחרים התייקרו עד מאד, אנשים צריכים לעבוד קשה בשביל פת לחם. אבל היו כאלו שחצו את הגבולות ואיבדו כל צלם אנוש.
הבטתי בעניי הפושע הפקוחות לרווחה, נטולות כל הבעה. הוא חטא בפשעים חמורים וזה עונשו, חשבתי ללא שום חרטה. נעורתי ממחשבותיי באחת, עליי לחזור לאחוזה, שעת העוצר עוד מעט תתחיל. פתחתי בריצה בהולה אל האחוזה ברחובות הכמעט ריקים. עצרתי במבנה גבוה ומתנשא, מעוצב בסגנון גותי, ונכנסתי דרך שער הברזל, ממהרת במעלה המדרגות הלולניות. נתקלתי במרגרט אם הבית שלנו, היא לבשה שמלה אפורה ורחבה, שכיסתה כל פיסת עור בגופה.
"ביצעת את המשימה בשלמותה?" מרגרט שאלה.
"כן גברתי,"הנהנתי בנימוס.
"יופי, עלי לחדרך לישון, כבר כיבוי אורות." מרגרט הורתה לי.
"כן גברתי," אמרתי שוב, ועליתי לחדר המשותף לי ולאנה.
"מה שלומך?" אנה שאלה כשנכנסתי לחדר.
"הכל טוב, תודה לאל."
"הו, ריטה יקירתי. כל-כך דאגתי לך, התפללתי לאל הטוב שיחזיר אותך בשלום. המשימה הזאת הייתה אחת הקשות שהוטלו עליך."
"תפילותיך נענו, כי הנה אני פה בריאה ושלמה." אמרתי ועליתי על יצועי, שוקעת בשינה.

"הניחי לי, אני נשבע, לא עשיתי דבר. אנא ממך, יש לי אישה וילדה." ג´רמי התחנן על חייו, בעודו נגרר על הקרקע. קרוסליו נפצעו ודיממו, אך זאת היה הקטנה שבדאגותיו כרגע. הוא עמד למות, אלו היו הדקות האחרונות בחייו. עמדתי בצד, רועדת כעלה נידף. רציתי לדלוק אחר הרוצחת בעלת הלב הקר הזאת. ולהציל את אבי מידיה המגואלות בדם של רבים. אבל פחדתי, פחדתי על חיי. ידעתי שלא אוכל לה, בקרב הזה בחיי אני נאלצת להפסיד. נותרתי בדד רועדת ודומעת, הרוח הצליפה בפניי ללא רחמים. יד גסה אחזה במפרק ידי, מובילה אותי אל חיי החדשים.

פקחתי את עניי בחטף, שטופת זיעה קרה. הסיוטים שמבקרים אותי מידי לילה מוחשים כל-כך. עד שאני כמעט מרגישה, שהם כמו זיכרון ישן, המנסה לצוף מעל פניי הקרקע. כאילו מוחי מנסה להעביר לי מסר דרך התת-מודע. ניערתי את ראשי בכעס, עליי להפסיק לחשוב על שטויות שכאלו. מרגרט אמרה שאם אקח את הגלולות תדיר, הסיוטים יפסקו. הוצאתי את הקופסא שמרגרט נתנה לי, ושתיתי גלולה עם כוס מים.

~ ~ ~
המתנתי בתור בחדר האוכל, ראשי פעם בעוז. ידעתי שזה יעבור עוד מעט, זאת רק תופעת לוואי הנגרמת מהגלולות. התורנית שמה בצלחתי עיסה דביקה של דייסה, פניתי להתיישב ליד אנה. החניכות חיכו בדממה מופתית, עד שג´וזפין מנהלת האחוזה תברך, היא תמיד איחרה בבקרים. אחרי חמש עשרה דקות מייגעות, ג´וזפין הואילה בטובה לבוא. היא בירכה על המזון שהאל נתן לנו, החניכות ענו במקהלה אמן. וכך גם אני, למרות שבליבי תיעבתי את האישה הזאת. הן אכלו את ארוחתן גם בדממה, והורשו להתפנות לעיסוקיהן רק בשעה שבע. אנה התיישבה על מיטתה כשחזרנו למגוריי הטירונות.
"המנהלת ג´וזפין נפלאה, האמונה שלה באל כל-כך חזקה והדוקה, שאני מתרשמת ממנה בכל מפגש איתה." היא אמרה בהערצה גלויה. אנה אומנם הייתה חברתי היחידה באחוזה, אך דעותינו היו חלוקות בנושאים רבים.
"ג´וזפין אכן אישה הראויה להערצה. אין פלא שמהללים אותה בכל האחוזה." שיקרתי, וכי הייתה לי ברירה. אם הייתי אומרת אחרת, זה היה נחשב בגידה. והיו עושים לי משפט שבסופו יתנו לי עונש מוות.
"אני אנצל את הזמן שנותר לנו, עד תחילת השיעורים, כדי לקרא בברית החדשה." אנה אמרה.
"אני צריכה ללכת, ג´וזפין דרשה שאתייצב במשרדה מוקדם מהרגיל." אמרתי, אנה הנהנה בהבנה ופנתה לקרא את ספרה.

"יבוא," היא אמרה בקולה הצפצפני. נכנסתי בהיסוס.
"הנה החניכה המועדפת עלי." חיוך הופיע על פניה הקמוטות.
"מה רצונך גברתי?" ניגשתי לעניין.
"מכיוון שביצעת בהצטיינות את המשימה הקודמת. ערכנו ישיבה, בה הוחלט לתת לך את אותן משימות שמטילים על הבוגרות." התרגשות גאתה בתוכי, אני אהיה חלק יותר פעיל בטיהור העולם מהרוע. אני ריטה ווארד, פועלת למען עתיד טוב יותר.
"גברתי, אני מודה לך על הקידום." ההגדרה של קידום היא: מקדמים טירונית כמוני, לבוגרת לפני סיום הכשרתה. הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לפני עשרים שנה. אני מאושרת על היותי הנבחרת לכך.
"אל תודי לי יקירתי, עבדת קשה כדי להגיע לכך. לכי להתפלל לאל הטוב, שנתן לך את הזכות הזאת." ג´וזפין אמרה בקול נוקשה שלא תאם למילותיה.
"כן, אלך להתפלל." דמעות התרגשות הציפו את לחיי.