שנת בצורת פרק חמש – אשמתי

התקדמתי במסדרונות לעבר שיעורי הלחימה בראש מושפל. נוהג שלא נגמלתי ממנו במשך היום. הרגשתי כאילו אני מסתכלת בבואתי בעשרות מראות והיא מטיחה בי אשמות. הייתי החניכה המבטיחה ביותר של האחוזה, היחידה שאי פעם קודמה. ואני, זאת שכול הציפיות הונחו על ראשה, בגדתי. פתחתי את דלת הכיתה, היא הייתה שוממת. הקדמתי, כמו בימים ההם בהם ליבי לא הוכתם והשחיר. כיתת הלחימה, הייתה בעצם אולם המחולק לשני חלקים: חדר אימונים וחדר למידה. חדר האימונים נועד לחלק המעשי בלמידה, וחדר הלמידה נועד לחלק המנטלי. קירות חדר האימונים היו מוצפים בכלי נשק, בכול הסוגים והגדלים. מן הפגיון הפשוט ביותר – ועד פצצות קטנות. הרצפה הייתה מכוסה במכשירי אימונים, במרווח של חמישה סנטימטרים. עשרים מכשירים מסוג אחד בכול שורה. וחדר הלמידה, היה ככיתה רגילה, שולחנות מסודרים בטורים בסדר מופתי, לוח תלוי על הקיר, וקתדרה לנזירה התורנית.
ניגשתי למכשיר האימונים הפשוט ביותר, שק אגרוף. הייתי צריכה להתאמן באגרוף השמאלי שלי, שהיה מטבע הדברים חלש יותר. עטיתי כפפות איגרוף על ידיי המחוספסות והמצולקות משנים של אימונים והטחתי אגרוף ראשון וטעון במצפון בשק אגרוף. ברכיי היו מכופפות וראשי מושפל, הטחתי את אגרופיי שוב ושוב ללא הכרה שרויה בכאב משכר ומרדים. אבריי נהפכו לעיסה דביקה ומזיעה, אבל לא חשתי בכך. התחושה היחידה שמילאה אותי היא אגרופיי הפועמים מוטחים בעוצמה. שמעתי את דלת הכיתה נעה על צירייה וחדלתי להתאגרף מתוך כבוד לנזירה יוספה שנכנסה.
"האגרוף השמאלי, ריטה." הנזירה יוספה אמרה בקולה המוקפד והתהלכה כשני צעדים לידי.
אני יודעת, אוף. האגרוף השמאלי המתסכל הזה, אלפיי שעות אימון באי הצלחה לשפר אותו.
"אין איזו נוסחת פלא לשפר אותו?" הרמתי מעט את כתפיי בתקווה.
"תמשיכי להתאמן," היא אמרה בחיוך קלוש ופנתה להדריך שתיים מהחניכות שנכנסו לכיתה בנתיים.
"בוקר טוב," קתרינה הופיעה מאחורי גבי, והתקדמה לשק איגרוף מימיני.
"בוקר טוב," השבתי בהיסוס שמא בירכה חניכה אחרת. תחושה מנוכרת גאתה בי, הציפה את אבריי וחיממה את ליבי. או שמא זה היה האדרנלין המוגבר בגופי עקב האימון?!
"קמתי בחמש לפנות בוקר וכבר לא היית. מתי קמת, צרצר?" קתרינה אמרה בנימה מתעניינת ועטתה את כפפותייה.
הדחקתי דחף להפסיק את האימון ולעטוף את הילדונת הזאת בחיבוק דוב. למרות חרושת השמועות עליי, היותי גבוהה מעליה ובעיקר כי שותפתי לחדר מתה והואשמה באשמות מחפירות לפני מועד קצר, היא נוהגת בי כמו הייתי ככול האדם. לא ידעתי איך להתייחס להתנהגות הטבעית והחמה שלה.
"קמתי שעה לפנייך," אמרתי, מטיחה אגרוף נוסף טעון מבוכה.
קתרינה פתחה את פיה להשיב אבל הנזירה יוספה קטעה את דברייה בעודם באוויר: "פחות דיבורים, יותר עבודה."
השתתקנו.

"אני שונאת שיעוריי לחימה," קתרינה מתחה את גופה הגמיש על המצעים הנקיים.
"את לא אוהבת שיעוריי לחימה," תיקנתי אותה בנועם. לפי חוקיי האחוזה, אין לשנוא מעשים המקדמים אותנו אל מטרתנו העילאית.
"כן, מה שאמרת." היא התרוממה, נטלה מגבת על כתפה ונכנסה לתא המקלחת המשותף שבחדרינו.
מחיתי את החיוך מפניי כשהבחנתי בו בדיעבד. אני מאפשרת להתנהגותה להשפיע עליי. לחייך בלא מודע, באמת ריטה.
עצמתי עניים ומולי הופיעו עניים אחרות, חומות כעץ, מבריקות. ועמוקות. חשבתי על ההשלכות של בגידתי על תהליך טיהור העולם, ולדימיר פוטיומקין חוטא נודע. נהג להסתובב במסבאות שבפרווריי העוני השכיחים בעיר אפוקליס, העיר בה ממוקמת האחוזה עובדה שהקלה על השגת המודיעין. נהג לבלות שם את לילותיו, ולאחר מכן לצאת מהמסבאה עם קדשה ולבלות עימה את שארית הלילה. חטא איום שכמו ניתב בעבורו את המסלול לגיהנם. יש לבער קדשות. ואי מי שנתקל בכזו ולא נוטל את חייה, נדון לגיהנם. מן הסתם, גבר שמקיים עימה יחסיי אישות. האחוזה ביערה את מרבית הקדשות שבאפוקליס וסביבותייה, אבל הן התרבו כול הזמן. העוני החמיר, ודרך עבודה זו השיגו כסף קל והן ניצלו מחרפת רעב. אך, לא מידה הארוכה של האחוזה.
פעם, תהיתי בקול רם בפני ג'וזפין מדוע לא מגייסים את אותן בנות לאחוזה שיש בה תנאים נאותים ומראים להן את הדרך הנכונה. היא השיבה: "בנות כמותן, שנכנעו לעוני ולתנאים המחפירים בכזאת קלות, יכנעו לפיתוייו של השטן בנקל. ורובן, שועבדו לשטן מכבר ועבודתן שימשה זרז".
המים בתא המקלחת פסקו ולאחר כמה רגעים קתרינה יצאה. נחפזתי לקום ממיטתי ולהיכנס למקלחת. נכספתי כבר לחוש את המים שוטפים את הזיעה מגופי. אלי הטוב, אני ממש מסריחה מהאימון הזה. במקלחת הנחתי לראשי לשתוק ופשוט לא לחשוב על דבר. רק להנות מההנאה הפשוטה – רחצה.
אחרי מספר דקות, יצאתי מהמקלחת לבושה בשמלה רחבה ואפורה, התלבושת היחידה באחוזה. מצאתי את קתרינה קוראת בביבליה. לרגע ראיתי בעניי רוחי את אנה באותה תנוחה קוראת בברית החדשה, שיערה הזהוב אסוף לקוקס רופף ואפה תחוב בין דפיי הספר.
אנה שפחת השטן אנה שפחת השטן אנה שפחת השטן. חזרתי על אותן מילים כמנטרה. אסור לי בשום אופן להתאבל עליה. כול מחשבת אבל היא עוון היצרף אותי אליה.
"אין לך שיעור?" אמרתי בראותי שהיא נשארת שאננה לשעון החול האוזל.
"אחח, אין לי כוח. אני מותשת." היא שמטה את ראשה לתוך הספר ביאוש. לא ניסתי לעודדה לקום, ידעתי שתעשה זאת בסופו של דבר, איחורים היו דלילים באחוזה.
סירקתי את שיערי ואספתי אותו לזנב סוס הדוק ויצאתי מהחדר לכיוון כיתות שיעורי השפה אשר נערכו אחר הצהריים. השפה שהדרגה שלי למדה הייתה לטינית. מעט התקשיתי בדקדוק לכן הקדמתי וחזרתי על החומר בכיתה השוממת. הייתי ידועה בהתמדה ובחריצותי שלי, וקידומי לא הפתיעה רבות. נדמה שזה היה כמעט צפוי, מה שהגורל יעד לי, להיות פעילה בטיהור העולם, לפעול למען הערכים המוסריים שלי גם אם זה אומר להכתים את ידיי בדם. להיות טהור ולא להסתכן ביסוריי מצפון כול אדם מוסרי יכול. אבל בשביל להילחם על העקרונות שלך צריך להקריב ולהקיז דם. וזה מה שבעצם עשינו באחוזה. נדרש ממני להקריב את עצמי למען מטרה זו. היו לי יכולות פיזיות כבירות, נחשבתי ל – "נשק אנושי".
הכיתה החלה להיות צפופה יותר והנזירה אדה נכנסה. שלפתי תשובות בשיעור, החזרה לפני השיעור עזרה לי פלאים.

"זאת אשמתך. הכול באשמתך." ניצבתי בגינה האחורית, רוחות הצליפו בי וסובבו סביבי במערבולת מאיימות להטביע אותי אל האדמה. בת קול יצאה מתוכן ואמרה בקול מלחשש את אותן מילים איומות. לבשתי כותנת לבנה ודקיקה, גופי רעד כמו היה שרוי בטירוף.
"פעלתי למען המטרה הנעלה!" צעקתי לתוך הרוח בדמעות שהתייבשו מיד על לחיי. עניי צרבו והרוחות כמעט ותלשו אותי מן הקרקע. פנייה של אנה הבליחו מבין הרוחות וצחוק פרוע התגלגל מפיה.
"את נהפכת לאחת מאיתנו." היא אמרה באותו קול מלחשש שהעביר בי חלחלה.
פנייה הבהבו בפעמים ושהשתנו. שיערה הבלונדיני החלק השתנה לרעמת תלתלים בלונדינים, לחייה החלקות והעדינות התעטרו בזיפים. וענייה היו עניים חומות כעץ מהגוני, מבריקות וחלולות.
"לא!" שאגתי אל תוך הרוחות וקולי נבלע בתוהו.

פקחתי את עניי בחטף. מתנשפת, גלי קור וחום חולפים בגופי המיוזע. נחפזתי לשתות את הגלולה בלגימה גדולה.
כתפיי שקעו בהקלה במיטה כשחשתי את הגלולה מתחילה להשפיע עלי.