שנת בצורת – בדידות פרק 4

חציתי את המסדרון בצעדים מהירים ונוקשים וראש מושפל. חשתי עשרות מבטים נחים עליי, עשרות זוגות עניים מאשימות פושטות מעליי את עורי וחושפות את השקר שלי. עברתי על חוקי הברזל של האחוזה. לא הרגתי אותו לא הרגתי אותו לא הרגתי אותו לא הרגתי אותו. המחשבה הזאת נתקעה במוחי כמו הייתה צליל ניתוק צורם. מוחי פקד עליי "הרימי את ראשך! אף אחד לא מסתכל עלייך. הכול פרי הדמיון המפותח שלך". אך, הרגשתי כאילו חולשה תוקפת את אבריי ומכבידה עליהם. כובד השקר החליש אותי, הכביד על ראשי ומחץ אותו לכיוון הקרקע. זה כאב, כאב משכר שממקד את המחשבות שלך רק בו, ואז נזכרתי למה כואב לי. חטאת, פשעתי, לא רק באחוזה שהתחנכתי על ברכייה אלא גם חטאתי לאלוהיי.
הרמתי את ראשי. שום מבט לא נח עליי. פרנואידית…
פתחתי את דלת הכיתה בתנופה, ואז נזכרתי מה הייתה מטרת הליכתי במסדרון – להגיע לכיתה.
"איחרת, ריטה," הנזירה אדה ציינה. מבטיי כולן הופנו אליי אינסטנקטיבית. חיזקתי את השרירים ברגליי, מכריחה אותן לעמוד דום, חונקת את הרצון לברוח מהכיתה. האשמה רדפה אחריי בכול פינה, סוגרת עליי. יראתי מהרגע בו היא תוביל אותי למבוי סתום, ולא תותיר ברירה ביידי אלא לחשוף את השקר שלי.
השפלתי מבט מתוך יראה וכבוד אל הנזירה ואמרתי: "אני מצטערת. בלילה שעבר סיימתי את המשימה שקיבלתי מאוחר, אחרי חצות. בעקבות כך, לא הצלחתי להתעורר".
"את יודעת שזה לא תירוץ. מכיוון, שזאת פעם ראשונה שלך, את רשאית להתיישב." הנזירה אדה החוותה בידה על מקום פנוי. עשית כדברייה.

"המשימה עברה בהצלחה?" המנהלת ג'וזפין שאלה שנית, הרגשתי את העניים הזעירות בצבע הצימוק שלה, רואות לתוך גרוני, בוחנות את השקדים שלי, ומוצאות את השקר שנבלם בחזרה למעמקיי ריאותי, מחניק אותן באפלה שלו.
"כן," הנהנתי בנימוס ובהיתי בתמונת הנוף שתלוייה מעל ראשה.
"היא הסתיימה מאוחר ממה שחשבנו." היא אמרה, ואני דמיתי לשמוע חשדנות נשזרת בקולה הצפצפני. הדופק שלי החריש את אוזניי, היא יודעת.
"נדרש לי מעט זמן למצוא את המקום." השקר נפלט מתוכי, כאילו הייתי שקרנית מומחית. שיקרת פעם אחת, כעת תצטרכי לשקר שוב ושוב. זה מעגל שלא נגמר, שקר גורר שקר.
"אני מקווה שלא טעינו לגבייך", היא אמרה בנימת אזהרה והנמיכה את ראשה, מהנהנת קלות.
"לא טעיתן," הופתעתי שקולי נשמע נורמלי לגמריי.
"את רשאית ללכת. עדיין לא התפללת, נכון?!"
הנהנתי בחיוב.

אף אחת לא יודעת את שם משפחתה של ג'וזפין, חשבתי. המחשבה הזאת הטרידה אותי מאז שיצאתי מחדרה. נאחזתי בה כטובע הנאחז בקנה. היא הסיחה אותי ממחשבות האבל והשקר: אבל על אנה, מנוחתה העדן. שקר על המשימה. גם התאבלתי עליי, על ריטה שאיננה וחשובה כמתה. נעשיתי שפחת השטן, מרדתי באחוזה וחוקייה. אני חוששת שרוח השטן שדבקה באנה, חדרה לתוכי. הרי, עמדתי ליידה בשעה שהיא הוצאה להורג ויתכן שהרוח יצאה מגופתה המתה והצוננת וחדרה לגופי החי ונושם. הקדמונים קראו לתופעה הזאת "דיבוק". הם האמינו שישנן נשמות אבודות ומרושעות שאפילו השטן לא היה מוכן לקבלן. אותן נשמות מיוסרות נאלצו לשוטט בעולם החומרי שלנו, לתור אחר מחילה. לשם כך, הן היו זקוקת לגוף חם וגשמי שיהיה להן משקל נגד נשמתן הרוחנית, רק כך הן הצליחו להתקיים בעולם. זהו, נכנסה בי רוח רעה. אני בעצמי לא הייתי נוהגת כך – לא הייתי עוברת על חוקיי האחוזה, לא הייתי בוגדת במטרה הנשגבת המשותפת לכולנו.
המחשבה התגנבה לראשי כתולעת חלקלקה, מרעידה את עולמי.
המבט בעניו, עץ ושביביי אגוז חדים. את היית שם, אל תתכחשי למבט העוצמתי שחלף בינכם. זה היה שם, רגע חולף המכיל בתוכי מיליוני רגעים. האומנם זאת הייתה הרוח הרעה שהניעה אותך למעשה, או שזאת הייתה רק ריטה, לבד. רק ישות אחת.
דפיקות רועמות טלטלו אותי ממחשבותיי. קמתי מהמיטה, מוחה דמעה זעירה בזווית עניי.
קתרינה עמדה נבוכה בפתח. היא הייתה חניכה בדרגה שמתחתיי, אף פעם לא דיברתי איתה. למעשה, מעולם לא דיברתי ממש עם אף אחת מבנות האחוזה. חוץ מאנה. כשאנה מתה, נלקחה ממני גם חברתי היחידה. היא לא הייתה החברה האוליטימטיבית, אבל בעבורי היא הייתה יותר מידי ומילאה את הימים הבודדים באחוזה. כשהמוות נטל אותה מעימי, נותרתי שרוייה בבדידות נוראה.
"מרגרט שלחה אותי," היא פתחה בהיסוס אופייני לחניכות באחוזה. הן יראו מפניי, לעיתים רחוקות ליחששו בסתר עליי, אך מעולם לא ממש שוחחו איתי.
"מה היא אמרה?" שאלתי בחיוך חמים, בתקווה שזה ישבור את המחיצות ביני לבין קתרינה. החניכות באחוזה חששו מפניי ויראו ממני מאז ומעולם, אך אחרי ההוצאה להורג של אנה – זה יתגבר באופן טבעי.
"היא אמרה שלא טוב לך להתגורר בחדרך לבד. במיוחד אחרי המוות של אנה," היא השפילה את מבטה וקולה נצרם מעט. "היא אמרה לי לעבור לגור איתך".
"מה עם מרסלינה?" מרסלינה גרה בחדר עם קתרינה. שאלתי מתוך חובה ולא מסקרנות כנה. השתוקקת כבר שקתרינה תעבור לגור איתי ותמלא את החלל הריק שהותירה אנה. תודה לך, מרגרט!
"היא תצטרף לשתי חניכות בחדר אחר," השיבה קתרינה. היא זזה מעט וחשפה מאחורייה, מזוודה מרופטת וקטנה. הנחתי שמרגרט השאילה לה אותה מהמחסן. צפיתי בקתרינה גוררת אחרייה את המזוודה, נפעמתי מהגלגלים שהחליקו על הרצפה. קתרינה הבחינה שאני בוהה בגלגלים ואמרה: "מעניין אותי לדעת, מי המציא את זה. זה מדהים שהכדורים הזעירים הללו יכולים לשאת את התיק הזה". היא אמרה בתפעלות שוקקת חיים. הבטתי בילדה הזאת, בילדה ששקר ואבל לא הכתימו אותה. קיוותי לאותה שמחת חיים שיש בתוכה, ומשתקפת בענייה החומות והבורקות. וקנאתי בה. קנאה היא אחד הסימנים לפנייה לרוע. אלי הטוב, אני באמת נהפכת לשפחת השטן…