שניים בדירה אחת. חלק ג'
חלק ג'
אחרי שבוע, קמתי בבוקר כשפניו הרציניים והעייפים של לנון בשחור לבן עם עיטורים של מילים כמו "דמיין" או "אהבה ושלום" סביבו היו הדבר הראשון שעיני נתקלו בו.
קצת נבהלתי אבל אז אמרתי לעצמי שאני עוד אתרגל וקמתי כדי לצחצח שיניים.
בקושי סיימתי לשטוף את פני ובטח שלא להתלבש וכבר נשמע צלצול בדלת.
הייתי לבוש בתחתונים בלבד אז לקחתי את חלוק הרחצה שלי ועטפתי אותו סביבי והלכתי לדלת.
ממש הייתי רוצה לטרוק אותה עכשיו אבל זה היה מאוחר מידי, כשנראה שממש נבהלתי מהאורח הלא צפוי שנגלה אלי כשפתחתי לרווחה את הדלת כי פרצופי העיד יפה מאוד שעומד מולי לפחות חייזר.
האורח עיקם את פניו וחשבתי שהוא ייעלב וילך פגוע אבל הוא רק פרץ בצחוק.
אני לא יודע למה נבהלתי, אני חושב שזה היה כיוון שלבשתי חלוק שתחתיו הייתי לבוש בתחתונים ונדמה היה לי כאילו אני לא לבוש בחלוק בכלל.
האורח הפסיק לצחוק ואמר:" זה היה משעשע!" היה לו קול של אישה.
למעשה, ה"אורח" שהיה מולי הייתה לא אחרת מאשר אישה שנראתה בגילי עם שיער ג'ינג'י עד הכתפיים ופוני פרוע שקשת לשיער עיטרה אותו מאחורה. פנים עגולים ומלאי חן עם נמשים ועיניים צוחקות ובגדים בצבע אדום ואפור שהיו חצאית עד הברך, נעלי בובה, וסוודר עם כפתורים פתוחים.
למרות שנבהלתי מימנה, היא מיד מצאה חן בעיני.
ואני חושב שהסמקתי כשהיא אמרה:" הגעתי לדירה מספר 14?" וכשהנהנתי היא שאלה "מותר להיכנס?"
הכנסתי אותה והדבר הראשון שעלה בראשי היה:" איך לגרום לה לעזוב" אל תחשבו שאני רשע או שוביניסט. פשוט לא רציתי שהיא תישאר הרבה זמן בביתי כשאני עם חלוק שאפילו קשור סביב גופי אלא רק כרוך ברשלנות.
היא סובבה את ראשה ומיד מיהרתי לסדר במהירות שיא את החלוק.
היא הביטה בבית שלי כאילו הוא היה מוזיאון. לא מפסיקה לחייך.
לבסוף היא הסתובבה אלי ושאלה:" מה שימך?" בדיוק כשאני עמדתי לשאול אותה מה היא עושה כאן.
"ג'ון" עניתי. ומצמצתי באופן מהיר יותר מבדרך כלל.
"ג'ון" היא חזרה על שמי והביטה מזווית עיניה על התקרה כאילו היא חושבת לעצמה 'איזה שם נחמד..ג'ון'
"אפשר לעזור לך, אהה…" רציתי לומר את שמה אבל לא ידעתי מה הוא.
"קים אלן מוריסון, אבל אתה יכול לקרוא לי קים" היא ניגשה ללחוץ איתי ידיים והרחיבה את החיוך שלה.
ניגשתי ללחוץ איתה ידיים והחלפתי את היד ששמרה שהחלוק לא יפתח. זה גרם לי להיראות מגושם והיא צחקקה.
למרות שהיא צחקקה עלי, אהבתי את הצחוק שלה.
לחצתי איתה ידיים.
"אפשר לשאול מה את מחפשת בדירה שלי? קים?" זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את שמה. הרגיש לי מוזר לומר אותו.
"ובכן.." היא אמרה והחיוך שלה נעלם למבט קצת רציני. היא שלפה תיק מאחורי גבה והיציאה מימנו מספר דפים.
"אממ..לא, מצטער, אם את מוכרת, אני לא קונה" מיד אמרתי.
היא הביטה בי קצת מופתעת אבל מיד אמרה:" לא לא..אני לא מוכרת דבר, אני מעוניינת לשכור חדר בדירה שלך"
ברגע שהיא אמרה את זה צמרמורת לא נעימה עברה בגופי ועכשיו רציתי יותר מכל שהיא תעזוב ולא תחזור יותר.
"ל..לשכור? אבל אני לא מציע למכירה שום חדר" אמרתי ופני התעוותו בנימה של זעף.
קים פתחה את פיה וכאילו אמרה לעצמה "אהה..הבנתי.." בעודה מחזירה את הדפים לתיק הצד שלה.
"אתה גר עם מישהו..אני מבינה..מצטערת שגזלתי מזמנך" היא אמרה ותקעה בי מבט מאשים ופגוע רגע לפני שהסתובבה והלכה לכיוון הדלת בצעדים נרגזים שגרמו לי לעשות את השטות ולעצור אותה ולומר:" אהה לא! חכי רגע! אני גר לבדי! אני לא גר עם אף אחד!"
היא עצרה והסתובבה אלי. היא הביטה בי כמה שניות שנראו לי כנצח ואז החיוך שלה חזר והיא אמרה:" אם כך, תוכל להראות לי את הבית?"
תגובות (0)