שמי מרי ואני מכשפה פרק שני

נסענו רוב היום
עד אשר מעט אחר שקיעת השמש
עצרנו באכסניה ברגע שנעצרנו
בעליי האכסניה רצו החוצה בכדי
לקדם את פניה של אליינה
והיו מופתעים כאשר היא עצרה בכדי לעזור
לי לרדת מן הכירכרה
בעלת הבית הראתה לנו את חדרינו
ולאחר מיכן הלכה להביא לנו אוכל
"אז מה את אומרת על המקום?"
שאלה אותי אליינה "הוא בסדר, למה?"
שאלתי ונפלתי על המיטה
"מכוון שאם את עומדת להיות בתי
את תצטרכי לישון לפחות פעמיים בשנה
במקום הזה" אמרה לי "אני מניחה שזה בסדר"
אמרתי לה ולא הרמתי את ראשי אליה
"את בטוחה שזה היה בסדר שלא תגורי כול הזמן במקום אחד?"
שאלה אותי"התנועה היא אשר מביא את השיכחה"
אמרתי לה וחייכתי את חיוכי הקפואה קמתי בשביל לחקור את החדר
צבעו היה חום בהיר והווילונות אשר היו בחלון היו אדומים כדם
לא רחוק מהחלון עמדה שידה ועליה מראה התקרבתי למראה
ובה ראיתי נערה בעלת עיניים תכולות קפואות כמו אם תסתכלו על
מים תכולים דרך הקרח שפתיה היו בצבע דובדבן ופניה היו מסכה קפואה
דבר לא הסגיר ולו טיפת רמז על רגשות ואת המסכה הזאת מסגר
שיער שחור ושופע "החיוך שלך מלחיץ אותי" אמרה אליינה
"אז, אני מניחה כי איני צריכה לחייך" אמרתי לה ופני חזרו להיות
אותה מסיכה קפואה חסרת רגשות "הילדה צריכה לחייך יותר"
אמרה בעלת הבית כאשר חזרה אל החדר
לאחר שאכלנו, הלכה אליינה אל חדרה ואמרה כי מחר
עם שחר נמשיך במסענו וכי עליי ללבוש את הבגדים אשר השאירה לי
מכוון שמחר נגיע "הביתה"כפי שקראה למקום בו יתחילו חיי מחדש
אך, לעולם לא יהיה לי שוב בית ואיש לא יוכל להבטיח לי שארגיש היכן שהוא
כמו בבית