שמי מרי ואני מכשפה פרק שמיני

כול הארוחה נמשכה בשקט מתים,
תמיד יכולתי להשפיע על האנשים סביבי
זה היה כישרון שימושי
לרגע אחד הרמתי מבט אל עבר כריסטופר
והחלפנו מבט ופתאום פשוט התפקענו מצחוק
לאיש לא היה ברור למה אבל פשוט התפקענו
ריצ'רד ואליינה הסתכלו אליינו כאילו אנחנו משוגעים
וזה רק גרם לצחוקנו להיתחזק
בסופו של דבר הפסקנו לצחוק אך רק כאשר
ביטננו כאבה מרוב צחוק"למה צחקתם?"
שאלה אליינה "לא יודעים" אמרנו ביחד
וצחקנו עוד מעט, אך לא להרבה זמן מכוון
שכול ציחקוק גם הכי קטן הכאיב לנו
"אז למה צחקתם?" שאל אותנו ריצרד
"בגלל שהתחשק לנו" עניתי לו וגיחחתי
"דיבורים כאלה לא מתאימים לליידי"אמר ריצ'רד
"כרצונך" אמרתי וכול האושר נעלם מפני
ועייני נראו גדולים מתמיד וכנועות "את טובה מידי בגרימת
ריגשות אשם" אמר לי ריצ'רד"נכון, אדוני" אמרתי בקול כנועה,
אלוהים אפילו אני התחלתי להאמין לעצמי "תפסיקי עם זה,
את מפחידה אותי" אמר כריסטופר "אבל הוא צדק, אני אמורה
להיות כנועה "אמרתי והסתכלתי על ריצ'רד והוא נראה מבועט
"הייתם מתים להיפתר ממני בכזאת קלות!"אמרתי להם וצחקתי
והפסקתי רק כאשר הסתכלתי בפניהם "מה?" שאלתי אותם
"את מלחיצה"נידב כריסטופר"לא נכון, טוב האמת שאולי קצת,
אבל אני גם שחקנית נפלא ואם מישהו מכם יגיד לי עוד פעם מה
אני אמורה להיות אתם תשלמו על זה" אמרתי וחזרתי להיראות
כמו בובה חסרת חיים אבל עם חיוך אכזרי על הפנים