שמי מרי ואני מכשפה פרק שביעי

בזמן שחיכיתי לכריסטופר
ישבתי על מיטתי וליטפתי את החתלתול
שלי וחשבתי על שם אפשר יתאים לו
"היי, מריה, מוכנה ללכת?"שאל כריסטופר
"כן, רק שניה" אמרתי לו ונעלתי נעלי בלט שטוחות
"היי, תגידי מה יש לך על ההמיטה?" שאל אותי כריס
"אה, זה צרץ'" אמרתי לו "יש לך כנסיה על המיטה?"
שאל בבלבול "זה השם של החתול"אמרתי לו בנימה צוחקת
"תגידי למה את לא צוחקת או מחייכת?" שאל אותי שאשר יצאנו מהחדר
אל המרפסת אשר צופה מטה "אתה מכיר את ההרגשה
שאתה טובע ולא יכול לעשות כלום?" אמרתי לו והוא הסתכל
עליי בציפיה שאני אמשיך "אז ככה אני מרגישה נפלתי לפה
כמו שנופלים לאגם קפוא ועכשיו הדרך היחידה שיתנו לי לצאת מפה
היא בשמלת כלה" אמרתי לו ונאנחתי מקרב לב
"די, יהיה בסדר" אמר לי "אני יודעת יהיה בסדר אך זה לא אומר שיהיה טוב"
אמרתי לו "קדימה, הם בטח דואגים" אמרתי וחייכתי חיוך קטן ועקום
הוא חייך לי חיוך בחזרה והחל להוביל אל עבר דלת צדדית בתחתית המדרגות
כאשר פתח את הדלת ראיתי חדר אוכל קטן וחמים
"אבא, הגענו" אמר כריסטופר "שבו, אל תעמדו שם כפסלים"
אמר מי שהבנתי כי הוא בעלה של אליינה היה לו שיער כהה
ועור בגוון הזית הוא היה ניגוד ואליינה אשר הייתה בלונדינית
ובהירת עור וכריסטופר היה שונה משניהם הוא כמעט הגיעה לגובה של אביו
אך שיערו היה בלונדיני ועיניו ירוקות, כאשר התיישבנו לאכול בירכתי על המזון כשם
שסבתי היתה עושה "את דתיה?" שאל אותי בעלה של אליינה "עזור אותה
ריצ'רד"אמרה אליינה "אני מעדיפה לחיות את חיי כאילו יש אלוהים ולמות ולגלות שאין
מאשר לחיות כאילו אין אלוהים ואז למות ולגלות שיש" עניתי לו והסתכלתי באוכל אשר
היה על צלחתי "ומה זה לעזאזל?" שאלתי אותם "חשבתי שאת דתיה" אמרת
כריסטופר "תיזהר ממני, אחרת מה שזה לא יהיה, שיש לי על הצלחת יהיה לך בפנים"
אמרתי לו "וחוץ מזה, אמרתי שאני מאמינה באל, לא שאני דתיה" אמרתי לו והוצאתי לו לשון
"תראו אתכם, אתם כבר מיתנהגים כמו אח ואחות" אמרה אליינה בחיוך ואני הוצאתי לשון גם לעברה
"מריה, זיכרי כי את כבר אינך ילדה קטנה" אמר ריצרד "אני יודעת זאת, אבל אין פה אף
אחד שיוכל להישתמש בזה נגדי וגם אם כן, אוכל להאשים בכך את נעורי המבלבלים"
אמרתי לו "תראו אותה מלהגת כאביר" אמר ריצרד וצחק וכולם צחקו חוץ ממני
כאשר ריצרד ראה שאיני צוחקת מיהר להיתנצל"לא העלבת אותי" אמרתי לו,
אך לא חייכתי "אם כך למה את עצובה?"שאל אותי "איני עצובה, אני פשוט מאמינה
כי רגשות גורמים לקמטים ועל זה אני אתחרט בגיל מאוחר יותר" אמרתי
לו והייתה לו הבעת פנים כול כך מצחיקה עד שלא יכולתי שלא לצחוק
וכולם צחקו אחריי, תמיד היה לי צחוק מדבק והייתי יכולה לצחוק לנצח אלמלא
המבט שאליינה נעצה בי"מה עשיתי?" שאלתי אותו "כלום" אמרה ועינייה
הקרינו געגוע ועצב "יש לך את אותו צחוק מתגלגל כמו לאימי, אנסטסיה"
ידעתי כי היא מדברת על סבתי וידעתי כי היא באמת ביתה ראיתי ציורים שלה בבית סבתי
אך גם ידעתי כי היא לא באמת אימי "כן, תמיד נהגו לומר שאנחנו דומות" אמרתי לה
"באמת מה קורה עם אנסטסיה?" שאל ריצרד ותוך שניה אליינה שלחה אליי מבט מודאג,
ופניי חזרו להיות מסכה קפואה וחסרת חיים"היא מתה" אמרתי בקול חסר כול רגש
וקר כקרח, נראה היה כי הוא מודאג מהשינוי שחל בי בזמן קצר כול כך
"את בסדר?" שאל בחשש "כן, יש נושאים שפשוט עדיף להשאיר קבורים"
עניתי לו באותו קול קר וחזרתי לשחק באוכל שבצלחתי