שמיים שחורים

פקחתי את עניי בשלווה, החדר היה חשוך משום מה. מנורת הקריאה הייתה כבויה למרות שהשארתי אותה דלוקה. קמתי בזהירות מהמיתה הרכה, התבוננתי סביב בחשש.
שנאתי את החושך, מכל הדברים החושך זה הדבר השנוא עליי ביותר.
אחזתי בכרית בצורה מאיימת כאילו יש בכוחה להושיעני, סרקתי את החדר בעניי וצעדתי צעד מהוסס.
'אסור לתת לו לחשוב שאני מפחדת!' החלטתי וצעדתי בביטחון ברחבי החדר כאילו הוא הממלכה שלי, אחרי שלא גיליתי כלום הלכתי אל החלון והבטתי אל השמיים.
נסוגתי אחורה בבהלה. השמיים שחורים.
הסתובבתי ורצתי במסדרון.
"השמיים שחורים אמא השמיים שחורים!" צעקתי בכל הכוח
"תומס די לצעוק!" אמרה אמא בכעס
"אבל זה אמתי אמא השמיים שחורים עם ענן אחד לבן! שמיים שחורים!" צעקתי מעבר לדלת ודפקתי עליה בחוזקה. יכולתי לשמוע את קול הצעדים החפוזים ואת בריח הדלת נפתח.
אמא יצאה, שערה היה חום ופרועה, עינה ירוקות כהות ועורה שזוף.
"השמיים באמת שחורים" אמרה באי אמון
"כן" עניתי לה "מה קורה?"
"בוא" אמרה בקול מודאג וירדה בשנייה במדרגו "בוא!" אמרה שוב כשהייתה בסופם של המדרגות.
ירדתי במדרגות במהירות והתחלתי לרוץ אחרי אמא שרצה עד לסלון הגדול, גלגלה את השטיח ופתחה דלת קטנה. התקרבתי והצצתי פנימה, החלל שם היה שחור ורק גרם מדרגות צר נראה.
"את באה אמא?" שאלתי בחשש
"כן תומס, תרד אתה קודם" ענתה לי בחיוך
"בסדר אמא" עניתי לה וירדתי במדרגות, שמעתי את הדלת נסגרת בחבטה ואת הרעש העמום של גלגול השטיח. רציתי לצעוק אך שמעתי צעדים כבדים, הם לא היו של אמא. לאמא יש צעדים קלילים כמו של איילה.
"הוא כאן?" שאל קול עמוק, ניחשתי שהוא בעל הפסיעות המשונות
"לא אדוני, הוא איננו" השיבה אמא
"אנג'ל, כדי לך מאוד למצוא אותו!" איים עליה
"ברור טום..אהה אדוני" אמרה אמא בקול מעט רועד
"יופי, טירונית" אמר האיש בעל הקול העמוק והפסיעות המשונות. עוד קול פסיעות עלה מין דלת הכניסה, בעל הקול העמוק הלך אל מי שהיה בדלת הכניסה והחליף כמה מילים שלא ממש יכולתי לשמוע.
"טוב בן, צריך למצוא את תומס הזה" הודיע בעל הקול העמוק-טום
"כן" ענה בן
"תעזבו אותו!" אמרה אמא
"למה את חושבת שאת אמא שלו?" שאל טום בלגלוג מר "את בקושי גידלת אותו, הוא לא שייך כמעט מכל בחינה שהיא. למה את חושבת שיש לך זכויות עליו?"
"יש לי את זכות הכישוף!" אמרה אמא
"כן? מה תגידי לבני האדם? אהה?"
"שאימצתי אותו"
"מאיפה?"
"מצאתי בכביש מהיר ולקחתי אותו הביתה"
"חבל שזה לא נכון"
"למה אתה אומר את זה?" שאל אמא נפגעת
"כי זה לא נכון, זה היה על דרך עפר נטושה כשבאת לרצוח את בעלך לשעבר רק שהוא נטרף על ידי דוב" אמר בן
"הרוב נכון! זה יותר ממה שאתם אי פעם תתנו לו!" אמר אמא נפגעת
"את יודעת מה?" התעצבן טום "אני פשוט ישים קץ לחייך העלובים!"
"לא! אתה לא תעז לגעת בי!" התפרצה אמא ואמרה מילה אחת ויחידה "זמן". הרגשתי איך משהו חזק עובר עליי, איך אני כבר לא ילד מפוחד אלא אדם חזק.
"ששש" הרגיע אותי קולה של אמי "הכל יהיה בסדר, תצא עם השקיעה"
"איך אני אדע?" התייפחתי
"פשוט תדע תומס, סמוך עלי" ענתה לי. הרגשתי טיפת נוזל צמידי ודם נוחת על ראשי, עוד אחת ועוד אחת. ישבתי בשיכול ברכיים, טמנתי את פני בידי והתפרצתי בבכי. אמי מתה! אין עוד מישהו בעולם שיעזור לי!
בשקיעה עליתי אל הסלון וישבתי כ2 דקות ואז הגיע גבר גבוה במעיל רוח שחור ועם שער שחור ארוך שאסוף בצמה.
"אתה תומס?" שאל
הנהנתי
"בוא איתי" אמר ולקח אותי משם במכונית שלו, מבעד לחלון יכולתי לראות את מכוניות המשטרה באות.
התיישבתי על המושב ונרדמתי לשינה ללא חלומות.